בניגוד לרוב המוזיקאים בני דורו, קאניה ווסט הוא אמן מאחד, מכנס, מכיל, השואף לכנף כמה שיותר אנשים תחת מוטות ההשראה הרחבים שלו. רוב עמיתיו מתמקדים ומתבצרים בעודף של סטייל, תדמיתית וצלילית, ומשתדלים לזהור כדבר הגדול או הדבר הכי קול בגזרות תרבותיות-דמוגרפיות מזוהות ומתוחמות היטב. ווסט, לעומתם, הוא פופוליסט חיובי: שובר הגדרות ומחיצות, מתעלם ממוסכמות תדמיתיות ושיווקיות, ממאן להסכין עם מגבלה שתחסום את הגישה לעבודתו עבור מישהו משוחרי הפופ, ההיפ-הופ, הרוק האלטרנטיבי, האלקטרוניקה או כל סגנון אחר.
להבדיל מאלבומו הקודם והנהדר מלפני שנתיים, שהיה ממוקד רגשית וסגנונית וגם אלבומו היותר אינטימי, החדש הוא בעיקר מפגן מסמא אוזניים וחושים בשל גודש אינסופי של מידע, אפשרויות, להטוטי המצאה ודמיון, ומפגשים לא מתנגשים בין קצוות במוזיקה הפופולרית. לפחות בהאזנות הראשונות העושר משכר. אלא שלאחריהן, בעוד האוזניים והחושים מתרגלים לשפע הפינוקים, לא ברור מה מכל זה גם נחווה ונחרת באזורים היותר עמוקים ופחות ברורים של הרגש ושל התודעה.
ללא ספק, ווסט יצר את האלבום הכי מדובר תקשורתית ב-2010. הרבה בזכות חריש שיווקי מקדים, מאלף ומכונן, שנוהל בבלוג שלו, בטוויטים שלו, בהופעות לכאורה מאולתרות במשרדים של גופים כמו פייסבוק ומגזין ה"רולינג סטון", בשחרור חינמי של חומרים חדשים מדי יום שישי לקראת היציאה המלאה, ובסרט קצר של 35 דקות שליווה את הסינגל השני מהאלבום. המבקרים כמעט כולם מהללים את האלבום כטוב ביותר שלו וכיצירת מופת, אבל מתגנב הספק הסביר שאולי, לפחות אצל חלק מהתקשורתנים, הצורך לעקוב בכזו אינטנסיביות אחר ווסט, לקרוא ולצפות בו, לנתח ולפרשן, עלול היה לגזול מזמן האיכות המוקדש להאזנה ולעיכול לשירים עצמם.
ואם האלבום אכן כה גדול עד שחלק ניכר מכלי התקשורת המובילים בעולם העניקו לו ציון מושלם, אולי בכל זאת נדרש לעיכולו פרק זמן קצת שונה מזה האוטומטי והמיידי המוקדש לביקורת כל מוצרי הפופ הרגילים, קטני היריעה, וקצרי תוחלת החיים.
כנות מעוררת הערכה
האזנות ראשונות הן תמיד מקור אמין לתגובות לא מחושבות, לתחושות בטן, ולעדות מיידית האם המוזיקה אכן לופתת אותנו גם בחלקים הבאמת משמעותיים של ההכרה, הגוף והנפש. ומשהו בקבלת הפנים הכמעט אחידה, סוגדת ומאליהה שווסט זוכה לה, מותיר אותי, נכון לשבועות ההאזנה הראשונים לאלבום, מעט מסויג: מצד אחד, ברור שזה אלבומו ה"גדול" ביותר כמפיק מוזיקלי. מצד שני, ככותב שירים היו לו בעבר רגעים הרבה יותר חזקים, להיטים יותר סוחפים ושירים יותר נוגעים.
ייתכן כי ממרחק הזמן יצטרפו אליהם גם כמה מהחדשים, אבל בינתיים אלו מותירים אותי מתפעל אבל לא מופעל, מתרשם אבל לא נהנה, ובעיקר מביט מבחוץ בשמחה על העוצמה שבה ווסט מחזיר לחיי הפופ הילת האדרה שדי אבדה להם באלף הנוכחי. הוא לפחות מצליח לעורר השתאות, וזה בהחלט חיובי. התשוקה הווסטית למוזיקה וליצירה רק מסייעת להציב לעמיתיו, לכלי התקשורת ולקהל המאזינים, רף גבוה יותר של חתירה למצוינות.
ווסט אמר לאם.טי.וי. בחודש שעבר ש"היעד שלי הוא להיות האמן הגדול בכל הזמנים, וזה קשה משום שאיני יודע לרקוד או לשיר". זו אמירה מקסימה שמשלבת בין היומרה למציאות, בין החתירה למימוש משאלות לקריאה אמינה של העובדות. הכנות של ווסט מעוררת הערכה, אלא שאחרי המון האזנות לאלבומו, ובעוד אני עסוק בניסיון ללמוד את הכוונות, היכולות וההישגים של ווסט, שמתי לב לכך שככל שאני יותר עסוק בו, כך עדיין לא זיהיתי מה החדש של ווסט מעניק לי בתמורה.
מגלם מהימן של רוח הזמן
הפנטזיה האפלה והיפהפייה של ווסט הביאה לאולפן צלילים דגומים והקלטות חדשות של ג'יי זי וקינג קרימזון, קיד קאדי והבירדז, ניקי מינאג' ובלק סאבאת', גיל סקוט הרון וג'ון לג'נד, בון אייבר ואייפקס טווין ואחרים. קואליציית פופ שמאפילה אפילו על שלל אורחי האלבום האחרון של הגורילאז, ומרשימה אף יותר באופן שבו ווסט אכן מתיך אותם לכדי שפה פופית חדשה. ווסט מערבב מחדש סגנונות וקורא תיגר על גבולות היצירתיות.
אבל נדמה שהעדות הקולעת ביותר ליופי ולבעייתיות באלבום ה"ענק" לטוב ולרע הזה, משתמעת מהבחירה לדגום את "סכיזופרן המאה ה-21 " של קינג קרימזון. לא בגלל השימוש הטכני בדגימה, אלא הודות להברקה שבסיפוח כותרת השיר לעולמו. מכלל אמני הפופ, ווסט כנראה הראוי ביותר לתואר של לפחות "סכיזופרן העשור".
וניתן להתבונן בפיצוליו לפחות משתי זוויות. הסכיזופרניה הסגנונית של ווסט האמן הופכת לחומר גלם מופלא בידי ווסט המפיק המוזיקלי, שמגבש אותה לכדי עולם מוזיקלי אישי מאד, המרהיב גם כשלטעמי אינו מלהיב. מצד שני, מותר לתהות שמא מרוב שווסט פיצל עצמו בין יצירה מוזיקלית לפעילות אינטנסיבית במיוחד ברשתות חברתיות ולביום הפקות קולנועיות, ייתכן שבעוד המותג שלו אכן מת רחב ליעדים חדשים, משהו בליבה הערכית שלו עלול גם להתמעט.
היו בעבר לא מעט מוזיקאי פופ מובילים שהספקיהם העצומים נדמו כמעט כבלתי סבירים ובלתי ניתנים לפענוח, כמו הביטלס ובוב דילן בשנות ה-60 ודיוויד בואי בשנות ה-70. ודווקא אם ווסט הוא אכן הסכיזופרן המאפיין של ימינו, ניתן להגיב ליצירתו הגדולה החדשה בשני אופנים משלימים ולא סותרים: הראשון הוא להקדיש לה עוד זמן עיכול, כדי לגלות האם עושרה החיצוני אכן מבטא גם עושר פנימי ותכני. והשני הוא להקדים וכבר להעז ולטעון ש-My Beautiful Dark Twisted Fantasy רחוק מלהיות יצירת מופת שמתקרבת לאלבומים הבאמת נשגבים של המוזיקה הפופולרית.
ייתכן אפילו שאינו אסופת השירים הכי טובה של ווסט עצמו. ואולי גם בכך ווסט מתגלה בעצם כמגלם מהימן של רוח הזמן: הוא מייצר הכי הרבה התלהבות תקשורתית דווקא כששיריו תובעים ממאזיניו הכי פחות מעורבות רגשית וכשכולו בידור.