צריך לומר את זה בקול רם, ביושר ובהגינות: משרד האוצר הלך השבוע כברת דרך וגיבש רפורמה מקיפה, אמיצה וראויה לטיפול בדמי הניהול.
צריך לומר את זה, לא רק כי המשרד וראשיו, השר שטייניץ והממונה על שוק ההון, פרופ' עודד שריג, ספגו מקלחות של צוננים ב"גלובס" בשנה האחרונה על חוסר האונים או על הרצון כביכול לטפל בבעיית עושק דמי הניהול.
צריך לומר את זה לא רק כי האוצר קיבל את המלצות "גלובס", רובן ככולן, לאופן הטיפול בבעיה. צריך לומר שהאוצר פעל באומץ רב והלך כברת דרך כי, בפועל, הוא יצא בצורה הכי ברורה נגד ההשלכות המעוותות של ועדת בכר וגם נגד העקרונות הדתיים והמסורתיים של האוצר, המעדיפים את "כוחות השוק" המיתולוגיים על פני כל התערבות רגולטורית בשוק החיסכון הפנסיוני.
הרפורמה האחרונה אינה מקצה שיפורים, תיקונים או קוסמטיקה לוועדת בכר, כפי שהתומכים המעטים שנותרו לוועדת בכר מנסים לצייר זאת. הרפורמה הנוכחית היא הודאה בכישלונה של הוועדה לייצר מגרש משחקים תחרותי מספיק כדי לשרת את הצרכן; כדי להעמיד את הצרכן במרכז, כפי שהוועדה הבטיחה, לאחר שהדביקה לעצמה את הכותרת היומרנית "המהפכה הצרכנית של בכר".
זו אכן הייתה מהפכה, מהפכה שהפכה למסחטת כספים משומנת ויעילה, שנותבה מכספי החוסכים היישר לכיסם של הגופים המנהלים את כספינו. מסחטה שעלתה לצרכנים כמיליארד שקל בשנה.
הוועדה לא שירתה את האינטרסים של החוסכים, היא שירתה את האינטרסים של קומץ רגולטורים ועיתונאים שרכבו על גל השנאה לבנקים ועל גל של סיסמאות פופוליסטיות שנשמעות ומצלצלות נהדר אך בשעת מבחן מתבררות כריקות מתוכן (כמו "האינטרס הציבורי", "הגנה על צרכנים" ו"אחריות לכספי הציבור").
חודק לא ידע על הבונוסים
הרפורמה הנוכחית היא גם מהפכה תפיסתית שיוצאת נגד כל הקולות (ביניהם גם קולו של שריג בתחילת כהונתו) שאמרו כי אין צורך להתערב בשוק וצריך לתת לתחרות לעשות את שלה. יש כאלו שאף הרחיקו לכת (כמו עו"ד דוד חודק) והמליצו לבטל כלל את תקרת דמי הניהול או להעלותה (!) כי המרווחים של הגופים המוסדיים הולכים ומצטמצמים.
חודק כנראה מעולם לא הציץ בדו"חות הכספיים של בתי ההשקעות או לא היה ער לבונוסים הנדיבים של המנהלים בגופי הגמל והפנסיה, אחרת לא היה מצייר אותם כמסכנים שנלחמים מדי יום על מרווחים של גרושים.
הרפורמה הנוכחית נסוגה מהתפיסה שאין צורך בתקרות ויש צורך לקדש את התחרות החופשית בכל מחיר. וטוב שהאוצר נסוג מהתפיסות הקיצוניות. הרפורמה הורידה את תקרת דמי הניהול מ-2% ל-1.5% ומאוחר יותר היא תרד אף ל-1.2%; היא הגדילה את השקיפות ואת הגילוי הנאות בזמן העלאת דמי הניהול והגבילה את ההטבות המפנקות לסוכני הביטוח.
לכאורה, יאמרו המקטרגים, אין בהורדת התקרה שום בשורה משום שדמי הניהול הממוצעים בלאו הכי נעים סביב 1.1% או קצת יותר. אלא שנתונים ממוצעים מטעים ולא מציירים את התמונה האמיתית של עושק דמי הניהול.
את המחיר הקשה של ועדת בכר וההזנחה הרגולטורית שילם החוסך הקטן, זה שמחזיק בקופת הגמל עד 30 אלף שקל. ארגוני עובדים, מפעלים, סקטורים ותאגידים דואגים שחבריהם המאוגדים ישלמו פחות מאחוז, לפעמים אף פחות מחצי אחוז. הלקוח הפרטי היה זה ששילם את המחיר בדמי ניהול שנגעו בתקרה - 2% - ואכלו לו חלק ניכר מחסכונותיו.
גם הגבלת המבצעים לסוכנים היא צעד נכון וראוי: היום החוק אוסר להעניק ללקוח מתנות מעל סכום קטן יחסית כדי לפתות אותו לרכוש מוצר פנסיוני. החברות עקפו את ההנחיה באופן חוקי ושילמו לסוכנים עשרות אלפי שקלים כדי לפתות את הלקוחות, ובסופו של דבר החוסך הוא זה ששילם את המחיר. הגבלת המתנות לסוכנים תפסיק את החגיגה על חשבונו.
התוצאה המלאה של הרפורמה היא שלאורך חיי החיסכון יירדו דמי הניהול במידה ניכרת, גם אם בשנים הראשונות הם יעלו לעומת המצב הקיים. ייתכן שזה הדבר היחיד שעוד דורש תיקון ברפורמה: משום מה, דבק האוצר בפטנט של גביית דמי הניהול גם מההפקדות השוטפות ולא רק מהצבירה. ייתכן שזה בא לפצות את הגופים המנהלים על הצבירה הנמוכה בשנים הראשונות לחיי החיסכון, אבל אנחנו חושבים שדי בתקרה המוצעת מהצבירה כדי לאזן בין האינטרסים של הצרכנים לאינטרסים של הגופים המנהלים והגיעה העת לחסל את הפטנט של גביית דמי הניהול הכפולה.
המסר לצרכנים מההתנהלות הרגולטורית מאז ועדת בכר ועד רפורמת שריג הוא שהכדור נמצא בידיים שלהם, עכשיו יותר מתמיד. רגולציה קובעת מסגרות, קובעת חוקים, קובעת תקרות, אבל מתקשה למנוע עוולות.
דווקא עכשיו, עם העלאת רמת המודעות למורכבות ולחשיבות של החיסכון הפנסיוני ושל כל שבריר אחוז של דמי ניהול, עם העלאת רמת הגילוי הנאות לחוסכים - הם אלו שצריכים להתייחס קצת יותר בכבוד לדו"חות שנשלחים להם מדי רבעון ומדי שנה על מצב החיסכון הפנסיוני שלהם. לבדוק, להתייעץ, להתמקח ולא לדחוף את הדו"חות למקום שבו יצברו אבק. הרפורמה של שריג באה לעזרתם, אבל הם צריכים להיות השגרירים שלה.
המסר השני שעולה מכישלונה של ועדת בכר הוא שאסור להתפתות למסרים ולרעיונות של האוליגרכיה התקשורתית-כלכלית בישראל, סוג של חונטה שמינתה את אנשיה לשוטרי הצדק של הכלכלה הישראלית תחת הסיסמה "האינטרס הציבורי". הסיסמה הזו באה לשרת הרבה יותר את משתמשיה העוטפים את עצמם בכללי התנהגות של קדושים, והרבה פחות את הצרכנים, שעומדים כביכול מאחורי צמד המילים הקליט הזה, "האינטרס הציבורי".
אנחנו ב"גלובס" מעדיפים שלא לשרת את עבודת האלילים הזו סביב "האינטרס הציבורי" או סביב מסעי טיהור צדקניים עם סיסמאות מטופשות שיש להן קשר קלוש בלבד לצרכנים. אנחנו מעדיפים לשרת את הצרכנים, כמה פשוט, בכל תחום, מדמי הניהול ועד חשבון הסלולר, בלי כל הבלה-בלה הקלישאי מסביב.
מעושק לעושק
ומעושק דמי הניהול לעושק ביטוחי הבריאות. השבוע פרסם משרד הבריאות שהביטוח המשלים של קופ"ח כללית משרת הרבה יותר את הקופה והרבה פחות את המבוטחים. זה לא מפתיע, משום שביטוחי בריאות הפכו למסחטת כספים שמנצלת את חוסר הידע של המבוטחים ואת התחושה הפסיכולוגית של הצרכנים שהביטוחים הללו מעניקים להם סוג של ביטחון.
הצרכנים, ובייחוד בעלי הפוליסות (הכוונה היא לזה שמנהל בשם הקבוצה את המו"מ עם חברות הביטוח - בדרך כלל מדובר במעביד), חייבים לשנן את התקנות החדשות של ביטוחי בריאות קבוצתיים שנכנסו לתוקף ביולי השנה.
התקנות קובעות במפורש: "לא יתקשר אדם בחוזה לביטוח בריאות קבוצתי, אלא אם כן הוא פועל, לעניין היותו בעל פוליסה, באמונה ובשקידה לטובת המבוטחים בלבד, אין לו כל טובות הנאה מהיותו בעל הפוליסה..."
אנחנו מדגישים את המשפט "באמונה ובשקידה לטובת המבוטחים בלבד", משום שהפרת החובה הזו, שעלולה לגרום נזק למבוטחים, היא הפרה של חובה חקוקה ומכוחה אפשר לתבוע אזרחית הן את בעל הפוליסה והן את חברת הביטוח.
המסר הוא שמעסיקים וחברות ביטוח אינם יכולים לעשות יד אחת (בדומה במקצת למקרה בכללית) שמשרתת הרבה יותר את חברות הביטוח ואת המעסיקים והרבה פחות את הצרכנים.
ובמילים יותר פשוטות: לא ניתן לתמחר בצורה מנופחת תוכניות ביטוח שאין בהן מספיק כיסויים רלוונטיים ללקוחות, מה שמאפשר לחברות הביטוח לזרוק את המבוטחים מכל המדרגות כמעט בכל תביעה. כמו בדמי הניהול, גם בביטוחי בריאות קבוצתיים, הרגולטור קבע מסגרת ראויה - הצרכנים רק צריכים להיות מודעים לה ולנפנף בה בשעת הצורך.
eli@globes.co.il