הטלוויזיה הפכה בסוף השבוע למנגל, כזה שמעשן לו בפינת החצר ומדי פעם ניגשים אליו כדי לבדוק מה התחדש. האמת? לא הרבה.
הידיעה המרכזית והעצובה ביותר של סוף השבוע הזה נודעה עוד בטרם החל: 41 אנשים מצאו את מותם בלהבות השריפה בכרמל. מכאן והלאה קיבלנו המון שעות שידור של חדשות, שלא חידשו כמעט דבר, אלא אם אתם תושבים של אחד היישובים הסמוכים למקום השריפה.
זה הזכיר את ימי הפיגועים הגדולים של תחילת העשור. העובדות ידועות לכל כבר בתוך דקות עד שעות מתחילת האירוע, ומכאן מתחילים כולם בטקסים שלאחר מעשה: הפוליטיקאים משפרים עמדות לקראת ועדת החקירה שעוד תקום, גורמים שונים שקופחו בחלוקת המשאבים עד כה בונים את הטיעון לקראת חלוקת התקציבים הבאה, וכך הלאה.
ההחלטה (המעט מוגזמת בעיני) להפוך את אולפני החדשות למשהו שמשדר ברצף, ללא הפסקה, מייצרת גם גיבורים לרגע: יערנים, טייסי ריסוס, חזאים - כל מי שיש לאל ידו בכדי לבאר את הבערה - ובעיקר למלא עוד שעות אולפן ארוכות שבהן יש מעט מאוד חדשות, אם בכלל.
מי שחיפש הבדלים בין חדשות ערוץ 2 לחדשות ערוץ 10 מצא מעט מאוד מהם. העובדות הרי נודעו כמעט במקביל בשני הערוצים, ועיקר ההבדל באיכות המשדר היה נעוץ באישיותו של היושב באולפן.
ביום חמישי, למשל, עוד התנהלו השידורים במתכונת חירום, כשיונית לוי בערוץ 2 סוחבת על גבה כמה שעות שידור רצופות ללא הפסקות לפרסומת, מה שאומר - סליחה על ההיטפלות לקטנות - אפילו בלי הזדמנות ללכת לשירותים.
כצופה בבית, נשמתי לרווחה בערך בעשר, כשהחליפה אותה דנה וייס הרעננה באולפן. מזל שלמחרת התחילו בערוץ 2 לחלק את העבודה בצורה מסודרת יותר: יאיר לפיד באולפן, דני קושמרו בשטח, יונית לוי מחליפה בשטח, קושמרו חוזר לאולפן, קושמרו מתעייף, ערד ניר לוקח את הפיקוד וכך הלאה.
גם בערוץ 10 התקיימה רוטינה דומה, עם נקודת אור אחת בדמות גיא זוהר שעלה לשידור במוצאי-שבת ונדמה שהצליח להכניס לתוכנית ממד אחר ומעט מתוחכם יותר.
שוב נוכחנו עד כמה קשה להחליט האם התקשורת מייצגת את הלך הרוח - או בעצם מייצרת אותו. השאלות הקשות צצו כמעט מיד, אך מי שהעלה אותן היו דווקא מפקדי כוחות הכיבוי בשטח, שחשפו אותנו למציאות עגומה שרובנו לא מכיר. המרואיין המרתק ביותר, בכל ערוצי התקשורת, היה ללא ספק שר הפנים אלי ישי.
הוא ידע שהוא עומד להיות החשוד המיידי, ולכן שלף עוד בטרם כניסת השבת את הנשק הסודי שלו - קריאה להקמת ועדת חקירה (שתוכיח כמובן עד כמה הוא היה היחיד שהתריע וכו').
הכתבים השונים שמראיינים אותו, בכל הערוצים, נופלים בפח הזה כמו טירונים: רובם עוברים איתו לדיון פרטני במה דרש לעומת מה קיבל עבור שירותי הכבאות, אבל אף אחד מהם לא מעז לעמת אותו עם השאלה שמטרידה את רוב ציבור משלמי המסים היום: האם יכולים בכלל להתקיים שירותים ציבוריים טובים מכבאות ועד בריאות, מחינוך ועד תשתיות, כאשר מי שיושבים על הברזים הם פוליטיקאים-סקטוריאליים, שאולי דורשים גם בשביל כבאות, אבל בפועל חומסים את הקופה הציבורית לטובת מצביעיהם.
אם למדנו משהו ממשדרי החדשות של 72 השעות האחרונות, הוא שלפעמים מרוב עצים שרופים לא רואים את היער: השריפה בכרמל היא רק סימפטום כואב למחלה מסוכנת הרבה יותר, שאין לה כרגע ייצוג הולם בתקשורת.