מוריס שימל (אבי קושניר) פותח את המחזה בהתלבטות, האם הוא קומדיה או טרגדיה. הוא עושה זאת אגב אכילת סנדוויץ' ושיתוף הקהל בתחושת הסירחון הפנימי הבוקע מפיו, עדות לבעיית עצירות ממנה הוא סובל. בקרוב הוא יעבור חוקן קרדינלי, אלא מה. "למה את זה לא מספרים לילדים", הוא תוהה בהמשך, "ילדים חביבים, יעשו לכם חוקן! ילדות חביבות, יעשו לכן חוקן!". צודק, אבל נעזוב לרגע את הסגידה לישבן שמרתקת בכל פעם מחדש ביצירותיו של לוין ("אעיין לך בתחת, הוא בשבילי הראש, מה מלמדנו התחת, שמה שרואים זה מה שיש"). "אני קומדיה עם אבק של זלזול", פוסק האנטי-גיבור.
ובמילים אחרות, מוריס שימל היא קומדיה אבל מהזן הטרגי. מצחיקה לתפארת, כתובה לעילא תוך עיצוב דמויות קריקטוריסטיות ומדויקות אחת-אחת, ומבוימת באופן חכם וקולח על-ידי יעל רונן. אבל מוריס שימל היא גם טרגדיה אנושית. דמעות של שמחה הופכות לדמעות של עצב, כי אלה הם החיים ומי כמו לוין ידע ללכוד אותם כמו שהם באמת, ולהגיש אותם כמו שמגישים נקמה, קרה ובמלוא עליבותה. הקהל לא מפסיק לצחוק, אבל זו מראה שהוא מביט בה בעודה נשברת. עלובי החיים של לוין אינם נמצאים על הבמה בלבד. הם ממלאים את האולם כולו ואת העולם שמחוצה לו.
קושניר וקידר ב"מוריס שימל"
"רציתי לברוח מן השמות המשונים, ושמות יש בשוודיה כמו כאן", דברי מוריס שימל בשלהי ההצגה, לאחר שהוא שב מתקופה בת 20 שנה בשוודיה. "במקום תולבריינה וגומפרץ נפלתי לגוסטבסון ויוזפסון, פשוט החלפתי שמות בשמות, וכל החיים נראים לי כמו שיטוט בבית קברות - שמות ותאריכים". קומדיה נו.
קושניר בתפקיד סיינפלד
המחזה, שלוין השלים את כתיבתו בשנה האחרונה לחייו, עוקב אחר גיבורו חסר ההשראה. הוא יכול היה להיות משהו גדול, המוריס שימל הזה, אבל כמו מרבית בני האדם הוא תקוע. אם לנקוט באנלוגיה טלוויזיונית, הרי שמוריס שימל הוא מעין סיינפלד, וקושניר מגיש אותו בתבונה וברגישות. הוא לא צוחק וגם לא מאוד מצחיק כשלעצמו, אבל הוא הגורם המאפשר לכל הסביבה המופרעת שלו להתעלות ולהגיש דמויות נהדרות הנתלות בו.
ליא קניג בלתי נשכחת כאמו תולבריינה ("הלוואי שאמות ואז העולם כבר יראה מה זה"); מיקי פלג-רוטשטיין כובשת כבת הזוג הבלתי-נחשקת חולדונקה ("אני אוהב אותך, את בשבילי בכלל לא זבל"), דבורה קידר מקסימה כטלגרפציה, אמה של חולדונקה, ונועזת כ"זונה אנדרטה" ברבובה; ויוסי סגל משעשע כגומפרץ, אביו של מוריס שהמילה האחרונה בחייו הייתה כוסמת, ובעיקר כפומפה, אביה של חולדונקה, שמותו גורר את חלוקת האנושות לשלושה עידנים: פרה-פומפה, פומפה ופוסט-פומפה.
גם החברים התקועים של מוריס שימל משוחקים נהדר. תומר שרון מגיש את אלכסנדר דוך, שלמד זימרה אבל מאז הוא תקוע על אותו סולם ("עד היום אין לי מושג מי אני, אני יודע רק מי אני לא, אני לא שמוקלר"); אורי הוכמן מגלם את עמוס פופ, שחולם על מציאות שבה לא היה משליך את המגהץ על הקיר, ומחסל את זוגיותו; ועמי סמולרצ'יק קולע כגורדון בלו המחודש, שלפני הרבה שנים העביר את השביל בשיער שלו מצד שמאל לצד ימין וקיווה שהנה הוא יוצא לדרך חדשה.
זה הרוויח לו את הכינוי המחודש, אבל החיים לא הפכו חדשים וזוהרים "ורק השם נדבק כמו צביטה נצחית בלב".
לסיכום, מכורי לוין לא יחמיצו את מוריס שימל בעד שום הון שבעולם, אבל לא רק הם ירוויחו טרגדיה קומית נהדרת לצפות בה. לוין במיטבו.
"מוריס שימל", מאת חנוך לוין, בימוי: יעל רונן, הבימה בשיתוף תיאטרון חיפה