את התרחיש הזה אנו עוברים כל כמה שבועות, כשכותרות החדשות מדווחות על אנשי עסקים סלבים, פוליטיקאים או מנכ"לים שהיה להם הכול אבל הם רצו יותר, כשלו ואיבדו את כל עולמם. גם במקרה של הירשזון, בר-לב, אולמרט, טייקוני הולילנד, ראשי קופת חולים מאוחדת - תפסנו את הראש בידיים ושאלנו: למה לעזאזל הם היו צריכים את זה? למה אדם שנהנה ממילא מתהילה, כוח וחשבון בנק מרופד שיכול להספיק למספר דורות אחריו, רוצה יותר ויותר, ומדוע ה"בור" הזה אף פעם לא מתמלא. אבל למה להתחסד? מוקש זה של רצייה כפייתית לא מדלג גם על האדם הממוצע ברחוב שרוצה יותר ויותר - כסף, מעמד, כוח, בית גדול יותר, אוטו מהיר יותר, סלולר משוכלל יותר - למרות שיש לו די והותר כדי להיות מבסוט.
"Wanting Mind" הוא המונח התודעתי שמתאר בעירה פנימית זו שלא יודעת שובע, ובמחוזות העסקיים מייחסים לו קונוטציות חיוביות, שהרי כל בעל מניות יגיד לכם שהוא מחפש "מנהל רעב שיתדלק את הארגון". אז מה קורה שם בדרך שהופך את איש עסקים או המנהל לגרידי ברמה כזו שמכשילה אותו ואת הביזנס? אגב, גרידיות כזו של מנהל אינה מתבטאת בהכרח רק בכסף אלא גם בניסיונות שלו לנכס לעצמו יותר טריטוריות בארגון, לשלוט על יותר כפיפים ואפילו לכבוש יותר נשים.
אז מה השתבש במנגנון הרצייה הזה? מהו האימפקט של הרעב הבלתי מסופק הזה על הביצועים של הביזנס של החברה, על הסביבה הארגונית שלה ועל אושרו של המנהל? האם יש לו תקנה? ארבעה מנכ"לים בכירים ומרצה-חוקרת מבית הספר למנהל עסקים באוניברסיטת תל אביב שוטחים את תובנותיהם.
אבנר סטפק, מבעלי בית ההשקעות מיטב: "המכנה המשותף למנהלים גרידיים הוא סיפוקים מידיים ופחות סבלנות לטווח הארוך"
"הדחף לרצות עוד ועוד משותף לאנשים תחרותיים והישגיים מאוד באופיים. אם, למשל, נעשה ביקורת פתע על הטופ-1,000 של עשירי ישראל כשהם משלמים לאינסטלטור שעשה תיקון בביתם, נגלה שאחוז גבוה מהם מנסה לשכנע את איש המקצוע לשלם 700 בשחור במקום 1,200 עם חשבונית. כשאתה רואה אותם משקיעים זמן ואנרגיה בנושא פעוט כל-כך, אתה תופס את הראש בידיים ואומר לעצמך: 'הריבית שהם עושים עכשיו בבנק, בזמן הזה שהם עומדים ומתווכחים עם האינסטלטור, היא פי-שלושה מכל ההפרש. מנין מגיעה הגרידיות הזו?'.
"לדעתי, זוהי תכונה אנושית כלל עולמית שמקורה ביצר עז של תחרותיות. בעולם הניהול יצר זה מכשיל מנהלים ברמה האישית וברמה העסקית, והוא עלול להוביל אותם למקום של הפעלת שיקול דעת לא נכון. למשל, הם יבצעו רכישות לא-נכונות ובטיימינג אומלל רק כדי להרחיב נתח שוק ורק כי קשה להם להפנות כתף קרה להזדמנויות שמנצנצות.
"ישנם אף מקרים חריגים יותר שבהם ה'דחף לעוד' מגיע למקום קרימינלי כמו מעילה או הונאה. המכנה המשותף למנהלים עם Wanting Mind מפותח הוא סיפוקים מידיים, עם פחות סבלנות לטווח הארוך. הייתי מהמר שאצל מנהלים חמדנים שרוצים ועוד-ועוד לא נמצא תוכנית חומש, כי הם חושבים בעיקר על התחרות ועל המדדים לפיהם הם נמדדים בטווח הקצר. מנהלים כאלה נוטים לקחת מינופים גדולים מדי. הם פחות חושבים על יום סגריר.
הנזק לארגון:"גורם לעובדים ולמנהלים לא ללכת אחרי המנכ"ל עד הסוף"
"אשר לשכר הבכירים, גם שם יש רצייה שעד גבול מסוים היא נורמלית ומעבר אליה היא 'חזירות'. כשמנכ"ל שואף למקסם את שכרו יותר ויותר והוא מרוויח פי-700 מאחרון עובדיו, אין ספק שזה יוצר בארגון ניכור וניתוק וגורם לעובדים ולמנהלים בדרגי הביניים שלא ללכת אחריו עד הסוף. מעבר לכך, הדחף לשכר גבוה יותר ויותר עלול, בשלב מסוים, לייצר אצל המנהל אדישות. כשמרכיבי שכרו בחלקם האוטומטי (לא אופציות) כל-כך גבוהים, שהמנכ"ל עלול בקלות להגיע למקום של 'אחרי המבול'. כבר לא ממש אכפת לו".
המלצה אופרטיבית למנכ"ל: "נתינה קהילתית-חברתית עושה 'אחלה באלנס' בחיים"
"ברוב המקרים הרצון ליותר הוא לגיטימי ובריא, שהרי אתה רוצה מנהלים שאפתנים עם יצר עשייה ויזמות. כבעל מניות אתה רוצה אנשים ששואפים להיות אחראים על יותר תחומים ועל יותר אנשים. איך נזהרים מהמוקש של חציית קו אדום? ההמלצה שלי למנכ"ל היא לפתח עוד כמה וכמה צירים בחייו שהם הרבה מעבר לכסף. נתינה בהקשר הקהילתי-חברתי עושה איזון ענק למנכ"ל. להיות מעורב יותר בצד של הנותן ולא של המקבל עושה 'אחלה באלנס' בחיים. מנהל חמדן כזה יצליח להיות גם מאושר יותר, גם לקבל פרופורציות וגם להיחשף לסיטואציות חברתיות שמלמדות אותו שכוח, תהילה וכסף הם לא חזות הכול".
אורי יהודאי, נשיא פרוטרום: "הגבול בין 'לבלוע וליהנות' ל'לבלוע ולהיחנק' דק כחוט השערה"
"הרעב ל'עוד' של מנהל לגיטימי וחיובי בעיניי, כל עוד המטרה היא צמיחה והתקדמות לטובת כלל החברים בארגון, לרבות העובדים. דחף זה הופך שלילי כשחובר אליו חטא הגאווה, כשלחמדנות הזו מצטרפת התפיסה הפנימית: 'מגיע לי עוד כי אני מוצלח, מצליח ושווה', שמקננת במוחו של המנכ"ל.
"הדחף לרצות עוד ועוד הוא משהו אנושי מולד, שטבוע עמוק ביצור האנושי וקיים בנו מקדמת-דנא. גם בהיסטוריה העתיקה יותר הפאודלים רצו אחוזות גדולות יותר ויותר, ואת הדחף הזה רואים גם אצל ילדים שרוצים עוד ועוד צעצועים למרות שהמדפים שלהם עמוסים צעצועים שבחלקם הם לא ממש נגעו. ללא ספק גם העולם המערבי ותפיסת העולם הקפיטליסטית מזינים ומחזקים את הזרע הזה שטמון בנו לרצות עוד ועוד".
הנזק לארגון: "רכישות אובססיביות יכולות להיכשל ולהפיל פירמות"
"המקור לדחף זה אצל מנהלים יכול לנבוע מתפיסת עולם שגויה ('אם יהיה לי יותר, הסיכוי שלי לשרוד עולה') ולהיות קשורה לצורך קיומי היסטורי (למשל, מנכ"ל שחווה חסכים בעברו); אבל גם מאגו מנופח, מהצורך של המנכ"ל להוכיח לעצמו ולאחרים.
"הבעיה מתחילה כשדחף זה יוצא מפרופורציה ומכשיל את המנהל. זה עשוי לקרות כשהוא 'קופץ מעל הפופיק' ומתחיל בסדרת רכישות של חברות בכמות כזו שהוא 'לא מסוגל לבלוע'. רכישות אובססיביות כאלו של חברות בהיעדר ידע, משאבים ויכולות מספקים - נכשלות ומפילות פירמות. למעשה הגבול בין 'לבלוע וליהנות' ל'לבלוע ולהיחנק' דק כחוט השערה. יתר-על-כן, גם מנהלים נבונים לא בהכרח יזהו את הגבול הדק הזה מראש ויהיו עיוורים למוקש ה- Wanting Mind בזמן אמת, בפרט כשמצפים ממנכ"ל בארגון עסקי להשיג עוד ועוד".
המלצה אופרטיבית למנכ"ל: "הצטיידות באנשים נכונים שיקיפו אותו וידעו לעצור אותו"
"הכרת הגבולות היא מלאכה קשה וסבוכה מאוד, שכרוכה בהשקעת מחשבה, מודעות וזהירות. בהקשר של חמדנות ורצייה אינסופית, הפתרון שלי למנכ"לים מונח בשני מישורים: חידוד המודעות והצטיידות באנשים נכונים שיקיפו אותו וידעו לעצור אותו. החטאים הללו של הגאווה והתאווה הינם מוקשי ניהול רציניים, ולכן כל בוקר אני שואל את עצמי איך אני נזהר שלא להתפתות אליהם.
"גם אצל מנהל מודע הבעיה המרכזית עם החמדנות וההיבריס היא שלא ניתן לצפות מתי הן יארבו לך, ולפיכך חלק לא מבוטל מתפקיד הדירקטוריון והאנשים בסביבת המנכ"ל הוא לעזור לו לחפש את הגבול יום-יום ולכוון אותו".
שלומי אבנון, מבעלי שלמור אבנון עמיחי: "אובדן הערכים יצר ריק-קיומי שמנסים למלא הסגידה לכסף ולכוח"
"חמדנות של מנהל הופכת אותו להיות קורבן של אופיו. ועם השילוב הקטלני של חטא ההיבריס הוא עלול להפוך ל'נפוליון קטן' ששוכח את מקומו בפירמה ובעולם בכלל. מדובר בדחף שלא ניתן לכיבוש של 'להיות מצליחן', שגורם 'למנגנון הרצייה' להתקלקל - מהמקום הלגיטימי-חיובי אל המרחב המסוכן, עד כדי פלילי.
"אני לא סבור שרצייה שלא יודעת שובע היא דחף אנושי מובנה במין האנושי. יצר זה לא טבוע בהכרח בנפש האדם, שהרי יש מנהלים מצליחים שלא נופלים למקומות של גרידיות או עבריינות ומשמרים גבולות ואיזונים בריאים. בעיניי אין פסול ב'רציה לעוד', בוודאי ובוודאי כשמדובר בשוק תחרותי. היא הופכת בעייתית כשהמנהל חוצה דרכה את הגבול המוסרי ערכי.
"לדאבוני הפכנו לחברה 'בלענית' שפשטה את הרגל, ורואים את הנגע זה בכל מקום: בצבא, בפוליטיקה, במשטרה, בעסקים, וגם אצל האדם הקטן ברחוב. זה נובע מאובדן ערכים, אובדן שיצר ריק-קיומי אותו מנסים למלא ללא תכלית על-ידי הסגידה לכסף ולכוח. יותר מכך, כיוון שעגל הזהב הזה הפך להיות הבנצ'מרק שעל פיו החברה בוחנת ומודדת מצליחנים, הרי שיש כאלו שלא עומדים במעמסה וחוצים את הגבול".
הנזק לארגון:"מנכ"ל כזה מחולל אווירה של טרור ופחד בארגון"
"עד שלב מסוים מנגנון רצייה חזק של מנכ"ל יעשה נפלא לארגון: זה מתדלק את הפירמה ודוחף אותה קדימה. כשחציית גבול מתרחשת, מנהל כזה יכול להוביל את הביזנס למקומות הרסניים של לקיחת סיכונים גבוהים מדי, שלא לדבר על כך שהתנהלות כזו מייצרת סביבה ארגונית לא בריאה. על-פי-רוב, אדם כזה שרוצה ב-Over עוד כוח, תהילה ותחומי אחריות, מחולל אווירה של טרור ופחד בארגון".
המלצה אופרטיבית למנכ"ל: "חשבון נפש תמידי יכול למנוע חציית גבולות"
"להיות בוחן כליות ולב. המשמעות מבחינת המנכ"ל היא לעשות חשבון נפש בלי הפסקה: לעמוד בוקר וערב מול הראי, ללא כסות, בלי תחפושות ולבחון את עצמו. אין לי ספק שחשבון נפש תמידי כזה יכול למנוע ממנכ"ל חציית גבולות ולמנוע מהחמדנות והרצייה הכפייתית שלו לנהל אותו ולהוביל אותו למקומות מסוכנים ובלתי מוסריים".
בני פדני, מנכ"ל ובעלים של רשת פדני: "ה'דחף לעוד ועוד' הוא איבוד כיוון שנובע מקפיטליזם ומבלבול"
"כשמדברים על Wanting Mind יש להבחין בין המנכ"ל באופן אישי לפירמה. ככלל, חברה עסקית נמצאת לעולם בתחרות ופועלת במגרש של 'משחק סכום אפס': כל הזמן נכנסים לשוק שחקנים חדשים שמנסים לנגוס בנתח השוק שלך, וגם השחקנים הקיימים מנסים דרך קבע לשכלל את יכולותיהם.
"במקרה זה הדחף ל'עוד ועוד' בזירה העסקית אינו רק לגיטימי אלא מחויב מציאות, זהו צורך שהשוק מכתיב. לעומת זאת, אצל מנכ"ל ברמה האישית ה'דחף לעוד ועוד' הוא עיוות ואיבוד כיוון, שנובעים מתפיסת עולם קפיטליסטית ומבלבול. הפילוסופיה הקפיטליסטית לא חפצה באושרו של אדם אלא בעושרו.
"הרבה פעמים קורה שמנכ"ל מבלבל בין המטרות של הפירמה לבין מטרותיו האישיות או שהוא כורך את המדדים להצלחת הפירמה עם המדדים להצלחתו האישית. כיוון שפירמה עסקית נמדדת על רווחיות ושליטה בשוק, וכיוון שמצפים מהמנהל להוביל לשם הוא עלול להתבלבל, להחיל את הדחף לעוד ועוד מהמישור העסקי אל המישור האישי ולקשור את הצלחת הפירמה עם תחושת הערך העצמי שלו".
הנזק לארגון: "בסופו של דבר הפירמה עלולה ליפול יחד עם המנכ"ל"
"הדחף לעוד שררה, שלטון, כוח, תהילה עלול לגרום למנכ"ל להישאר על כיסאו זמן ארוך מדי. כך קורה שהוא נצמד לכיסאו גם לאחר שכוחותיו כלים, ואז בכישלון הראשון שלו כולם מבינים את ההחטאה. במקרים כאלה המנכ"ל ירד מהבמה בחבטה והפירמה ניזוקה כי היא החזיקה בראשה אחד שרצה 'עוד' והתקשה לפרוש בזמן. בינתיים היא מאבדת קשר עם השוק. כשמנכ"ל מוקף באנשים שסרים למרותו, כשהוא חולש על תקציבי ענק, יש סכנה של התמכרות לשררה וסכנה שהוא יקשור את האני שלו עם כוח, תוך עיוורון למגבלות כוחו האמיתיים".
המלצה אופרטיבית למנכ"ל: "להזכיר לעצמו מדי יום מהו האמצעי ומהי המטרה"
"להבין שאנשים צעירים לא רוצים מטבעם לעבוד קשה אלא לשחק, לבלות, לשמוע מוזיקה או לשחק טניס. בשלב מסוים בסוציאליזציה שלנו בתרבות המערבית, אנו נכנסים לסחרחורת הקפיטליסטית והאמצעי הופך למטרה. כשמנכ"ל מזכיר לעצמו מדי יום מהו האמצעי ומהי המטרה, יש סיכוי טוב שהוא ייחלץ ממוקש ה-Wanting Mind.
"עוד משהו שכדאי למנכ"לים להפנים, זה שהדחף ל'עוד' לא יושב צרוב בגנים שלנו אלא הוא בפירוש עניין תלוי תרבות וסוציאליזציה, ולכן הינו בר תקנה. אם ניקח בדווים שיושבים שמחים בחלקם בפתח האוהל ונגדל אותם מהעריסה במשפחה אמריקנית קפיטליסטית, גם הם יהפכו ללוקים בתסמונת ה-Wanting Mind".
3 המלצות אופרטיביות למנכ"ל התאוותן
עפ"י ד"ר אורה סתר, מרצה בביה"ס למינהל עסקים באוני' תל אביב ויו"ר פסיכו-דהרמה
1. אל תיתן לתשוקה לייצר עיוורון
רוב הארגונים העסקיים מבוססים על תאוות בצע. בהגדרה מטרתם היא "השאת רווחים לבעלי המניות". יחד-עם-זאת, לא נמצא כמעט מנהלים שיגדירו עצמם 'גרידיים'. התשוקה הזו לעוד ועוד יוצרת עיוורון מובנה. ברגע שהמנגנון מתקלקל, המנהל הופך עיוור לחמדנותו שלו. אם ישאלו אותו איך הוא מכנה את הרצייה הבלתי פוסקת שלו? הוא ייחס אותה למושגים עם קונוטציה חיובית: "אני הישגי, שאפתן, יזמי, פרואקטיבי" וכו' .
אגב, לאנשים מצליחים, לאנשי עסקים ולמנהלים יש צורך חזק בשליטה ובכוח, אבל לחלק מהם, אלה שנמצאים בשלב התפתחותי גבוה יותר, יש בקרות נלמדות: מעצורים פנימיים וחיצוניים. מנהל מפותח יותר רואה את החמדנות שלו, הוא רואה את זה שהוא "רוצה עוד ועוד", אבל במקביל הוא לא מוכן לתת לדחפים שלו לשלוט בו ולנהל אותו.
2. אל תיתן לתרבות לנצח את האישיות
יש משהו בתרבות הקפיטליסטית שמקדש את הבצע, רואה בו כוח מניע, בסיס לקיום החברה והכלכלה, ואכן הקפיטליזם קידם את החברה והכלכלה. הבעיה אינה בקפיטליזם פר-סה, אלא בהיעדר בלמים, איזונים ווסתים. מתי מנגנון זה של בלמים התקלקל? כשהתחלנו לראות רק את עצמנו, כשמנהל חושב It's about me.
כשהוא רוצה רק בשביל עצמו ולא רואה שום דבר ממטר, הוא יגלה שאת הבור הזה של הרצייה שום דבר כבר לא מרגיע. ברמת המקרו, לכוח המצמיח הזה יש גם צד הרסני: בחברה הקפיטליסטית המודרנית הוא הוביל לאובדן משמעות, לאובדן סולידריות, איבדנו גם את השלווה, את היכולת לעצור ולנוח ואת היכולת לשאול שאלות עמוקות יותר.
3. אל תשווה את עצמך לאחרים
אין סכום אובייקטיבי שממנו והלאה המנהל ירגיש שבע. המטרה לא נייחת. היא זזה כל הזמן והרעב הזה הוא בור שלא ניתן למלא אותו. אגב, חלק מהחמדנות קשורה גם ליכולת של האדם המודרני להשוות את עצמו אל אחרים בקנה מידה רחב וגלובלי יותר. אני רוצה להזכיר, שהנסיקה של שכר הבכירים קרתה כשדיברו על הסוגיה הזו בתקשורת.
באופן פרדוקסלי, דווקא ההצפה של הנושא (שבמקורה נועדה כדי לתקן) יצרה קלקול גדול יותר. מה שקרה הוא שמנהל בחברה איקס אמר לעצמו: "מה? האידיוט הזה שמשתכר בחברה הלא נחשבת ההיא מרוויח פי-ארבעה ממני? גם אני רוצה יותר". היום, יותר מבעבר, אנשים משווים את הפוזיציה שלהם עם אחרים. אם פעם ההשוואה הייתה בקבוצה מצומצמת שבה חיית: עם הבוס, עם העמית, עם השוליה, הרי שהיום בגלל הניידות האינסופית, הנגישות והגלובליזציה כל אחד יכול לראות כיצד העשירים שם למעלה חיים.