לפני שבועיים הוצאתי מתיבת הדואר שלי מעטפה מבוילת עליה כתובים שמי וכתובתי, ובתוכה מכתב הכתוב בכתב-יד, המציע לי באופן בוטה הצעות בעלות אופי מיני, משום ש"בברנז'ה מספרים עלייך שאת מוכנה לנסות דברים חדשים".
השולח טען שהוא ראה אותי בעבודה ליד המעלית בהפסקת הצהריים, כמהה למשהו חדש, והציע לי בילוי משותף בכל עת שאחפוץ - בצהריים או בערב. לפני סיום סיפר האלמוני שאני יכולה למצוא אותו בפייסבוק תחת המשתמש egoana inlove, אבל הדגיש כי גם אם לא אפנה אליו, הוא בכל מקרה ימצא אותי.
נשמע מצחיק? לא ממש. אותי בכל אופן זה לא הצחיק, אפילו הבהיל. גם את בעלי ואת בני משפחתי. מי זה אותו מעריץ אלמוני שיודע את כתובתי בבית ומבטיח למצוא אותי?
אחדים המליצו לי להתלונן במשטרה, אך מאחר שבדיוק באותו יום חל גם יום-ההולדת שלי, הדבר האחרון שרציתי לעשות היה לבלות את היום הזה בתחנה.
אחרים אמרו כי ייתכן שמדובר בגימיק שיווקי של משרד יחסי ציבור, אבל אחרי שנים של עבודה משותפת עם יחצ"נים, התקשיתי להאמין שיש חברה כלשהי שתבחר בדרך כה בוטה ובזויה, ששמה ללעג את הנושא הכל-כך חשוב של הטרדה מינית כדי לשווק את מוצריה.
בכל מקרה, אמרתי לעצמי, אם יחצ"ן כלשהו היה מעלה על דעתו לנהוג כך, הוא ודאי לא היה שולח את המכתב אליי הביתה, אלא היה משאיר את סוג התקשורת הנלעג הזה בתחומי המערכת.
אז מסתבר שטעיתי - ובגדול. מסתבר שנתתי קרדיט גדול מדי. מסתבר שיש מי שחושב שאפשר לחדור כך לפרטיות, להפחיד ואפילו לשגר איום מרומז, בשם קידום המכירות. מסתבר שיש אפילו מי שחשב שזה מצחיק. הטרדה מינית? קטעים! צחוקים!
מאחורי המכתב הזה עמד משרד יחסי ציבור שלא ראוי לכך ששמו ייכתב בעיתון, כדי שלא ייהנה אפילו בעקיפין מפרסומת. המטרה היתה לקדם מוצר חדש, שגם את שמו לא אכתוב, כדי שלא ייהנה ולו מאזכור קטן מיותר. רק נגיד שמדובר בממתק, ושמייצרת אותו חברת ממתקים שגם את שמה לא נפרסם כאן, רק נגיד שלא מדובר בעלית או באסם, שכנראה לא היו מעלות על דעתן לנקוט שיטות כה מעליבות ופלשניות כדי למכור עוד וופל.
בתעוזה שלא היתה מביישת לוחמי סיירת, העזה החברה לשלוח את המכתב הפוגעני גם לחברת הכנסת מירי רגב.
ומה אומרים להגנתם במשרד יחסי הציבור ואותה חברה מסחרית? שלא היתה כוונה לפגוע, ושמדובר בקמפיין הומוריסטי. אז זהו, שאותי זה לא הצחיק. בי זה פגע.