מה אומר לכם השם שמואל מועלם? מצלצל מוכר? אל תרגישו רע אם לא. רק תענו בכנות: אתם זוכרים בכלל את דוח המבקר שחשף שחיתויות בקופת-חולים מאוחדת? זוכרים שהיתה פרשה מסריחה שפורסמה בהרחבה בכל כלי התקשורת? כן, כן. זה קרה רק לפני שבועיים-שלושה, וכבר שכחנו. נכון שנדמה שזה קרה נורא מזמן, למישהו אחר בכלל? כנראה הזמן באמת טס כשנהנים.
תכל'ס, לבכירי קופת-חולים מאוחדת, שהואשמו לא מכבר בשחיתות, היה מזל. למה מזל, תשאלו? כי ניצב אורי בר-לב גנב להם את ההצגה, ועכשיו אף אחד לא זוכר אפילו שהיתה שחיתות במאוחדת, ובוודאי שאינו זוכר את שמות האחראים.
ומה לגבי בר-לב? זוכרים את הסיפור הזה? נכון, נדמה שגם הוא קרה מתישהו בשנה שעברה. אורלי אינס, הטרדות מיניות, שלישיות במשטרה... הפרטים, כך נדמה, מוכרים מאיזשהו מקום, אבל גם הסיפור הזה נראה עכשיו כמו זיכרון מעורפל. טוב, סך-הכול, גם לבר-לב היה הרבה מזל. למה מזל, תשאלו? כי חברת סלקום גנבה לו את ההצגה.
זוכרים שהיה עניין סלולרי שכזה? כן, לפני קצת יותר משבוע קרסה הרשת של סלקום למשך יממה בערך, וחצי מדינה שותקה. כל התקשורת רעשה וגעשה, התארגנות בזק של משתמשי סלולר הובילה גם לתביעה ייצוגית שעשתה כותרות, אבל איכשהו שכחנו לגמרי גם מזה.
איך זה ייתכן? אולי קצת מקאברי לומר, אבל גם לסלקום היה סוג של מזל. יום למחרת המשבר איזה נער זרק גחל על ערימת זבל, וגרם לתחילת התלקחות שריפת הענק בכרמל. את זה, מן הסתם, אתם כן זוכרים.
למה? אולי בגלל שדיברנו על זה כל השבוע. אבל נדמה שכל מה שקרה לפני כן אולי ממשיך להיות מוזכר פה ושם במעין מיני-הבלחות, אבל בגדול, פשוט כבר לא רלוונטי יותר.
אתמול (ד') פורסם דוח מבקר המדינה, שהראה בדיוק איפה היו הכשלים בכיבוי שריפת הענק. אלי ישי, שהאחריות המיניסטריאלית היא עליו, יצא ידי חובה ורק התריע במקום לעשות משהו, יובל שטייניץ יצא ידי חובה כי דיבר על רפורמה ולא דאג שהיא תקרה, אהוד ברק היה מנותק מכל המתרחש למרות אחריותו לביטחון העורף, וראש הממשלה בנימין נתניהו סתם החליט שלא להחליט.
התקשורת יודעת לצעוק עליהם לקחת אחריות, אפילו להתפטר, ומן הסתם לא תזכה ליותר מאשר התעלמות. אבל למה בעצם מרשים לעצמם אנשי ציבור להתעלם מהתקשורת?
אולי זו הדינמיקה שהתקשורת סיגלה לעצמה שנמצאת בעוכריה. שיטת ה"סיפורים בגלים" הזאת, שבה בכל שבוע סיפור גדול מתנפץ אל החוף ובשבוע שלאחר מכן נשכח כלא היה, היא בדיוק מה שגורם לאנשי ציבור להאמין שאם יתנו לגל לעבור - הכול יבוא על מקומו בשלום, בלי שבאמת יצטרכו לעשות שום דבר.
אנחנו מבקרים גם את מבקר המדינה, על כך שבעצם אין לו שיניים. הוא מוציא דוחות, אבל מה עם מעשים לאחר הדוחות? אין לו את הסמכות לדאוג לכך. זה אולי נכון שלמבקר אין שיניים, אבל לתקשורת יכולות להיות שיניים מאוד חדות, אם היא רק תלמד להשתמש בהם נכון.
מי שנושך כל מה שזז ומיד שוכח כדי לרוץ לנשוך את הדבר הבא, בעצם לא משפיע על כלום. נבחרי הציבור, שאם יש משהו שהם מבינים בו זה תקשורת, למדו ממנה שהם יכולים לסמוך על המזל שלהם.
אז במה תורמת התקשורת לכוח של עצמה? ככל שהיא נושכת יותר ומציפה יותר סיפורים בגלים - ואיתם משכיחה מאחור את הסיפורים ה"ישנים" שהתרחשו רק לפני שבוע - כך היא מחזקת אולי את הרייטינג, אבל מחלישה את השפעתה.
אז אם כבר מדברים על לקיחת אחריות והסקת מסקנות, גם התקשורת יכולה לעצור לרגע ולהסתכל על עצמה. מה שהיא תראה זה שבמידה מסוימת, יש לה לא מעט אחריות על הנורמות שהשתרשו פה. היא חלק מהמעגל. נבחרי הציבור סורחים, הם חוטפים על הראש למשך כמה ימים, אבל אז ממשיכים הלאה. המחדל נשכח, וחוזרים הספינים ויחסי התן וקח, וממשיכים הלאה לנאשם בר-המזל הבא.
מסקנה? אם בכירי התקשורת בארץ באמת רוצים לעשות שינוי, שיהיה להם קצת יותר אורך נשימה במטרות שהם מסמנים. התקשורת מסתפקת ב"סיפור", וברגע שסיפור חדש מראה פוטנציאל להביא קצת יותר רייטינג - היא מחליטה ש"הסיפור מיצה את עצמו", ופשוט מותירה אותו זנוח מאחור. מה שמספיק חשוב צריך להיות סיפור מתמשך, שלא ייפסק עד שלא יביא לשינוי.
השבוע עוד עסקנו רבות בשריפת הענק וההרס שהותירה אחריה. בשבוע הבא יש להניח שכבר יסחף אותנו סיפור גדול חדש. סיפור שכל המדינה תדבר עליו. סיפור שיציף בגל ענק את כל אמצעי התקשורת, יסעיר לנו את הים, יטלטל לנו את הסירה - ומיד לאחריו, כמובן, יבוא הגל של הסיפור הגדול הבא.
הרס גם אפשר לתקן, אבל זה דורש נחישות ומחויבות. לא רק של שרים, אלא גם של התקשורת, שקובעת את הנושא על סדר היום. אז האם תהיה לנו המחויבות הזאת, לאורך זמן, או שבשבוע הבא כבר נעדיף לכבות שריפה אחרת?