נמצא הבאזז התורן לפתרון מצוקת מחירי הדירות בישראל: השבת הול"לים - הוראת השעה שנקבעה ב-1990 בחוק התכנון והבנייה והקימה את "הוועדות המיוחדות למגורים", אות ומופת בעיני רבים ליעילות שלטונית שידעה, כשרצתה בכך, להזיז פה דברים.
חברי כנסת, שר השיכון אטיאס, יזמי נדל"ן ונציגי התאחדות הקבלנים - כולם מדברים כעת על הפתרון ההוא של אריק שרון, שר השיכון רב העוצמה בימי העלייה הגדולה ממדינות חבר העמים.
אז כדאי להרגיע. כמו שאמרה לנו היום פרופ' רחל אלתרמן, מתכננת ערים ומשפטנית וראש המרכז לחקר העיר והאזור בטכניון, "ול"ל לא יכול לייצר קרקע, אלא רק לייצר מהירות, וגם היא 'על הנייר' בלבד".
תזכורת קצרה: כשנפתחו שערי בריה"מ, הבינה ישראל שהיא צריכה למצוא דרכים להתמודד עם גידול אוכלוסייתה בכ-30% (1.5 מיליון עולים) בתוך 3 שנים. לצורך כך הוקמו הול"לים - ועדות ממשלתיות שעקפו את הוועדות המקומיות והמחוזיות, ואישרו בנוהל מזורז תוכניות בנייה למגורים בהיקף של יותר מ-200 יח"ד.
הול"לים גם הוסמכו לאשר יותר בקלות הפשרה של קרקעות חקלאיות, מה שהתגלגל להחלטות היסטוריות של מועצת מקרקעי ישראל, שהעניקה לחקלאים פיצוי לפי הייעוד החדש של הקרקעות.
על פניו, הול"לים אכן העניקו דחיפה עצומה: בשנים 1992-1991 התחילו לבנות בישראל 129,540 דירות. מתחילת 2009 ועד תום הרבעון השלישי 2010 התחילו לבנות רק 62,507 דירות.
כבר לא בסרט הזה
רק למי ששכח, כדאי להזכיר איפה בנו פה בהיקפים אדירים בשנות ה-90 הנהדרות: ערי פריפריה כמו כרמיאל, נצרת עילית, באר שבע ואופקים כמעט הכפילו את עצמן. במקביל, במהלך 5 שנים, 1990-1995, הופשרו 230 אלף דונם של קרקעות חקלאיות (לעומת שטח של כ-100 אלף דונם עליו החליטה הממשלה מראש).
היום אנחנו בכלל לא בסרט הזה. בפריפריה אין ממש בעיה לייצר דירות ומהר גם עכשיו, אבל אף אחד לא ממש רוצה לקחת. הישראלים של 2010 הם לא העולים של 1991 שעברו לגור בנצרת עילית. כששר השיכון מוציא היום מכרז למאות דירות בבאר שבע, מאשימים אותו שהוא מציף שוב את העיר. כשהוא מוציא מכרז באשקלון לאלף יח"ד, הוא מקבל הצעות רק לרבע מהכמות.
אגב, חלק מההתנגדות הנוכחית של הפריפריה - שכוללת גם התנגדות של ראשי הערים, שלא ממש מעוניינים בהצפה של תושבים חדשים - היא אחת המסקנות המרכזיות של לקחי הול"לים משנות ה-90.
"מי שאכל אותה אז היו החלשים", אומרת אלתרמן. "ועדה מקומית חזקה התווכחה עם הול"ל, ושלטון מקומי חלש - כמו למשל בנצרת עילית - אכל אותה. עשור וחצי אחרי עוד תיקנו בארץ טעויות והשלימו מבני ציבור ואני לא אתפלא אם פה ושם עדיין יש שיירים לא גמורים. חלק גדול מהמבנים שאנחנו רואים היום, עם גימור של טיח ובטון שהולכים ומידרדרים, שייך ברובו לבנייה של אותה תקופה".
גם בקרקעות החקלאיות - הבוננזה הגדולה של שנות ה-90 - מדברים היום, בתרחיש הכי קיצוני, רק על בנייה בהיקפים מינוריים יחסית. בג"ץ הקשת הדמוקרטית הרי אסר לפני כעשור על פיצוי החקלאים לפי שווי הקרקע ביעודה החדש; הירוקים וארגוני הסביבה ממילא לא יתנו לחגוג פה על שטחים פתוחים.
גם מועצת מקרקעי ישראל, שהעבירה לפני שבוע החלטה דרמטית שמוגבלת לפרק זמן של שנתיים, בסך הכול מדברת על פיצוי החקלאים ב-50% יותר מהשווי החקלאי (ועוד 20% זכות ייזום בתשלום מלא למדינה), וגם זה רק על קרקע שייעודה כבר שונה למגורים. עד כמה זה מינורי אפשר גם להבין מהעדר כל מחאה בעניין - מצד ארגונים חברתיים וסביבתיים וכד' - בימים האחרונים.
במקום פתרונות אמיתיים
למרות התדמית הנפלאה, הול"לים, פטנט הקסם של שנות ה-90, ייצרו אמנם עתודות קרקע עצומות, בזמן שיא, אבל חלק לא מבוטל היה בפריפריה ובקרקעות החקלאיות. גם שם, אגב, לפי ניתוח אמפירי שערכה בזמנו אלתרמן, "מדובר היה על החשת תוכניות רק בשיא משבר העלייה, בשנים 1990-1992. כעבור זמן דברים חזרו לקדמותם וקצב האישורים היה רגיל בהשוואה לוועדות רגילות".
ככה אנחנו. במקום לייצר פתרונות אמיתיים - פיתוח תשתיות ותעסוקה בפריפריה, כלים אמיתיים להתחדשות עירונית בערים, בנייה לגובה, פינוי בסיסיים ממרכז הארץ ועוד, או לחילופין לשוב ולדבר באומץ על הפשרה מאסיבית של קרקע חקלאית - חוזרים לדבר בערגה על הוועדות ועל קליטת העלייה המוצלחת בשנות ה-90.
"ישנו סיסמוגרף", אומרת אלתרמן, "כל שנתיים-שלוש הממשלה חוזרת ומציעה ול"לים, וכל פעם הייעוד שונה. פעם זה לתעסוקה, פעם זה למסחר, פעם זה לתשתיות. עכשיו חזרנו למגורים".