אם היו שואלים היום את וינסטון צר'צי'ל האם הוא עדיין עומד מאחורי המשפט המפורסם שלו: "דמוקרטיה היא צורת הממשל הגרועה ביותר פרט לכל האחרות שנוסו"? סביר להניח שהוא היה מחייך בעצב. כמה עשרות שנים אחרי שתבע את האמרה, הדמוקרטיה עדיין דורכת על הרגליים של עצמה.
61 שנה לאחר שהוקמה הכנסת, כינס בשבוע שעבר "גלובס", במסגרת ועידת ישראל לעסקים, פאנל שיבחן איזה שינוי, אם בכלל, עברה הדמוקרטיה מימי בן-גוריון ועד לימי ממשלת נתניהו השנייה.
שישה מתוך שמונת המשתתפים בפאנל "גלובס", שדן בשאלה - האם הדמוקרטיה הפרלמנטרית בישראל בסכנה? סבורים שהתשובה חיובית: הכנסת עוקפת את עצמה, הוועדות ריקות, יש אינפלציה של הצעות חוק, אין פיקוח על עבודת הממשלה, המפלגות מתפוררות, ולכל אלה מצטרפת התקשורת, שמציגה את חברי הכנסת כחבורת בטלנים שמחפשים סידור עבודה ואת הפרלמנט כנלעג.
"1949 רחוקה מ-2010 מרחק עצום", אומר פרשן "ישראל היום", דן מרגלית. "במושגים של אז, ישראל הייתה דמוקרטית מאוד. עצם העובדה שנישאו נאומים הייתה כדי לזעזע את החברה. לא היו צריכים את הוועדה לביקורת המדינה כדי לזעזע. מנחם בגין היה עולה על דוכן הכנסת והיה קשב. המליאה מילאה תפקיד מרכזי מאוד בבקרה על השלטון, אבל המדינה השתנתה, העולם השתנה".
מרגלית סבור שהכנסת סובלת משינויים שחלו בחברה הישראלית. "החברה חדלה להיות חברה אידיאולוגית. החברה הישראלית היא חברה אנוכית. היום לא קיים 'כל ישראל ערבים זה לזה', פעם זה אולי היה מיתוס, אבל היה לו כוח אדיר היום זה כבר לא קיים".
בנוסף, אומר מרגלית, החברה הישראלית עברה תהליך של השחתה, שהגיע גם לכנסת. "במצב שבו רואים כל-כך הרבה אנשים בצמרת המדינה נחקרים, ובצדק, זה משפיע מיד על נבחרי הציבור, שאותם הכי כדאי לקנות אחרי מנהל הבנק. החברים לא הבינו שיש משהו לא בסדר במה שהם עושים. חתירה זו לנוחות ולכדאיות משפיעה באופן מובהק על דיונים בכנסת. זו פרצה שקוראת לגנב והיא מזמינה את הלובינג. כשנכנסים למזנון הכנסת רואים את הביזנס נעשה מול העיניים. זה גם פסול וזה גם נעשה בהיקפים מסוכנים".
לכן, טוען מרגלית, "לא יוצאת משם שום בשורה או קרן אור. ולכן, כנראה, ששלטון הפקידים הוא טוב בסיטואציה הנוכחית. הפקידים בולמים את האנשים האלה, שמסוגלים להוציא כסף בלי לחשוב מאין הם מממנים את זה".
השר לענייני מיעוטים, אבישי ברוורמן, סבור דווקא ששלטון הפקידים מסוכן לדמוקרטיה. "הכנסת עושה הרבה רעש, אבל היא לא אפקטיבית בפיקוח על הממשל. הכישלון היסודי הוא בקשר בין הפקידות לממשל. העוצמה שקיבלו הפקידים נובעת מהעובדה שאין פה דרך עבודה בין שרים לפקידים. צריך לשנות את שיטת הממשל, להבטיח ממשל יותר אפקטיבי ולפקח עליו. אם לא נעשה זאת - ישראל מתכנסת למשטר שהוא לא ליברלי-דמוקרטי", הוא מזהיר.
כמי שהיה בצד השני של המתרס, כשכיהן כממונה על ההגבלים העסקיים, והיה באינטראקציה גם עם הממשלה וגם עם הפקידות, סבור דרור שטרום כי הפקידות מקבלת אמון בציבור ונחשבת לישרה יותר. "בין הפקידות לנבחרים נוצר חיבוק דוב. הפקידים מאוד לא רוצים לשתף בכוח והם מקצים למיניסטר את המידע שהם חושבים שמגיע לו. השרים עצמם לא יודעים להזיז שקל, ולכן הפקידות הזו חשובה לנו", הוא אומר.
שטרום מסביר כי המונופול האמיתי של הפקידות הוא על המידע, שבו עושה הפקידות שימוש גם כלפי השרים. "השימוש במידע הוא גולת הכותרת של בעיית המשילות. השרים שנבחרים לא יכולים לשלוט בכל המידע שיש במשרד". לדבריו, "הכנסת נבחנת בשאלה האם היא יודעת לפקח פיקוח פרלמנטרי על מה שקורה במשרדים, והתשובה היא לא. אבל האם יש הרעה דרמטית? לא בטוח. שלא יספרו לנו שבימי בן-גוריון היה פיקוח יותר טוב".
שטרום שם את האצבע על בעיית היציבות של הכנסת. "היציבות של הכנסת בעייתית, ובגלל היעדר הכלים, הזכות לקבל מידע נפגעת. השקיפות נמוכה ביותר, שלא לומר אפסית. איך אפשר לפקח על משהו שאינך יודע מהו? ומכיוון שכך האיזונים נפגעים".
מימין לשמאל: ארנון פרלמן, יועץ אסטרטגי; דן מרגלית, "ישראל היום"; דרור שטרום, המכון הישראלי לתכנון כלכלי; אבישי ברוורמן, השר לענייני ערבים; דוד ויצטום, ערוץ 1; ד"ר חן פרידברג, הפורום לתיקון שיטת הממשל; רן פיינגולד, עוזר פוליטי; סבר פלוצקר, "ידיעות אחרונות"; וחנוך מרמרי, עורך "הארץ" לשעבר
"תפיסת השלטון בנויה על כותרות שערורייתיות"
רבים בציבור לא יודעים מה באמת נעשה בין כתלי משכן הכנסת. פעילות הוועדות, מסלולי החקיקה וההצבעות במליאה, לא זוכות לסיקור תקשורתי, אלא אם נעשתה במסגרתם איזושהי פרובוקציה. "הציבור הישראלי מושפע מהתקשורת, שמציגה את חברי הכנסת כאנשים שאינם עובדים, נוסעים במחלקת עסקים ומתבטלים. דימוי זה ברובו אינו נכון. להיות שר זה קשה. הממשלה האחרונה העבירה לא מעט חוקים חשובים", יוצא הפרשן הכלכלי הבכיר של "ידיעות אחרונות", סבר פלוצקר, נגד הסיקור התקשורתי של העבודה הפרלמנטרית.
לטענתו, התקשורת לא ממלאת את תפקידה בדיווח על תהליכי החקיקה, על דיונים, על עבודת הכנסת. בין היתר מדגיש פלוצקר, כי כלי התקשורת מקצים נפח דל לסיקור הכנסת, ומותח ביקורת גם על איכות הכתבים הפרלמנטריים. הדבר, לדבריו, גורם לכך שהציבור פחות מכיר את השלטון שלו, ותפיסת השלטון שיש לו בנויה על כותרות שערורייתיות שמתמקדת באולם מליאה ריק או בהצהרות מהתלהמות של חברי כנסת.
עורך הארץ לשעבר, חנוך מרמרי, התייחס בדבריו לנתוני סקר התומכים בטענה שאופן הצגת בית הנבחרים משפיע על תפיסת הציבור את חברי הכנסת. על-פי הסקר, המפלגות נתפסות כאחד הגופים המושחתים ביותר במדינה. "אנחנו רואים בוז קיצוני מרחיק לכת לכל מי שקשור בשלטון. יש תחושת מיאוס וסלידה ותחושת בטלה בכנסת, והיא נחשבת לסידור עבודה".
מרמרי הביע דאגה מהעובדה שככל שהציבור נעשה צעיר יותר, ההבנה שלו את המנגנונים שואפת לאפס. "את הכנסת עוקפים כמו אי-תנועה היום. אם תשאל מה הפרספציה של אולם המליאה - זה טיבי עומד על השולחן ומישהו צועק עליו. לא הרבה אנשים יודעים שיש ועדות ומה נעשה בהן, זה לא מגיע לידיעת הציבור. מה שמגיע זה אלוף החקיקה הפרטית, שזה כמו מי גידל את הדלעת הכי גדולה".
"מאז שנות ה-90 אנחנו רואים התרסקות"
בניגוד לרוב חבריה לדיון, מצהירה ד"ר חן פרידברג, מהפורום לתיקון שיטת הממשל, כי הדמוקרטיה לא בסכנה. בכל הקשור בפיקוח פרלמנטרי, מטילה פרידברג את האשם בדוד בן-גוריון. לדבריה, בשנות ה-50, שנותיה הראשונות והמעצבות של הכנסת, התעקש בן-גוריון שלא תהיה חפיפה בין ועדות המשכן למשרדי הממשלה, ומכאן הקושי של הכנסת לפקח על הרשות המבצעת. "גם אם היו יושבים בכנסת 120 צדיקים, אין שום אפשרות לפקח כמו שצריך על משרדי הממשלה", היא אומרת. זאת, בניגוד לנורווגיה ולהולנד, שם בפרלמנט יש ועדה לכל משרד.
פרידברג מאמינה שהפתרון נעוץ בהגדלת מספר חברי הכנסת. "צריך להגדיל את הכנסת. ישראל היא אחד הפרלמנטים הקטנים בעולם, והבעיה מתחדדת אל מול גודלה של הממשלה. אין מספיק חברי כנסת שיכולים לכהן בוועדות: כש-40 מתוך 120 הם שרים וסגני שרים, נותרים רק 80 חברי כנסת לשבת בוועדות השונות, ואדם אחד לא יכול להתפצל לחמש ועדות".
כפתרונות נוספים רואה פרידברג את העלאת אחוז החסימה ושינוי שיטת הבחירות. "מאז שנות ה-90 אנחנו רואים התרסקות. זה אוטומטית מוביל לקשיים עצומים בהרכבת ממשלות. לרה"מ אין רוב בקואליציה שלו. הוא צריך לייצר משרות של שרים בלי תיק כדי שתהיה לו קואליציה. צריך ליישם שיטה אזורית רב-נציגותית. ישראל היא אחת הבודדות שיש בה אזור בחירות אחד. זה מחזק אינטרסים ארציים על פני אזוריים ועוד בעיות".
פרידברג מציעה, במקביל, לעבור לשיטה של בחירה רשימתית, שמשמעותה פריימריס למפלגות ביום הבחירות. "כשהבוחר יכול לסמן אנשים בתוך הרשימה, באמצעות פתק פתוח שיש עליו את שמות האנשים במפלגה, זה נותן לבוחר תחושה שיש לו השפעה", היא מסבירה.
"הכנסת לא גרועה יותר מבתי מחוקקים אחרים"
על אף הביקורת החריפה של משתתפי הפאנל, פלוצקר אינו חושב שהמצב בישראל כל-כך רע. "הכנסת לא גרועה יותר מבתי מחוקקים בארה"ב, באיטליה, בצרפת, בבריטניה ובמקומות אחרים. ודאי שיש שם לוביסטים, ואולי צריך להכניס את זה למסגרת חוקית, אבל אין עם זה בעיות. הדיונים שם הרבה יותר רציניים ממה שנדמה. נכון שיש לה רייטינג נמוך, אבל הוא עדיין גבוה יותר מזה של בית המחוקקים האמריקני בעיני האמריקנים". פלוצקר מאמין שחיזוק מרכז המחקר והמידע של הכנסת יכול שפר את המצב.
פחות אופטימי ממנו נשמע היועץ האסטרטגי, ארנון פרלמן. "אני חושב שישראל כמדינה בסכנה. אי-אפשר לשלוט במדינה הזאת, כי המערכת לא מאפשרת לפוליטיקאי, למנהיג, שליטה. היא כן מאפשרת שליטה כשמגיע האינדיבידואל - שבכוח אישיותו יודע לייצר את הקואליציה, לא כי השיטה נתנה לו, אלא כי הוא יודע להתנהל בחן ולשלוט בה, אבל גם באופן מוגבל. לישראל אין את המותרות לחכות למנהיג אינדיבידואל שיידע לקחת את המושכות, וזאת הסכנה שלנו".
פרלמן, שהיה יועצו של אריאל שרון, מותח ביקורת על הממשלה הנוכחית. "צריך שראש ממשלה או שר יפסיק לקום בבוקר ויפסיק להתעסק בשטויות של הישרדות. זה מוביל לחוסר מקצועיות". בדומה לחבריו לשולחן, סבור פרלמן שהפתרונות טמונים בהעלאת אחוז החסימה, בהגדלת הכנסת ובבחירות אזוריות. "אני רוצה ששר יוכל להתנהל מול הפקידות שלו. שלא יחכה לאחוז של מנת הפלאפל שהרפרנט רוצה שהוא יקבל. זאת שיטה סובייטית, ואת השיטה הזאת צריך להוציא מכאן. זה לא רפורמה פרלמנטרית, אלא רפורמה מבנית", הוא מסכם.
