לפני שבועיים דחתה ועדת השרים לחקיקה את הצעת החוק שביקשה לבטל את נוהג המינויים הזמניים בבתי המשפט. שר המשפטים יעקב נאמן היה בין המתנגדים להצעת החוק, משמע ביקש לשמר בידיו את הכוח הנתון לו ולנשיאת בית המשפט העליון דורית ביניש למנות מינויים זמניים לבתי המשפט, לרבות לבית המשפט העליון.
לכאורה נאמן שיחק לידיה של ביניש. הרי שופטי העליון טוענים באופן מסורתי כי אין לבטל את נוהג המינויים הזמניים. נשיא בית המשפט העליון הקודם, אהרן ברק, אף הפך את השיטה לעיקרון: תקופת המינוי בפועל היא תקופת מבחן עבור מועמדים לעליון, הוא נימק; ככה אנחנו יכולים לדעת אם הם מתאימים.
אלא שנאמן, טקטיקן מתוחכם, רואה כנראה לנגד עיניו תמונה שונה. בבית המשפט העליון צפויות שתי פרישות בשנת 2011, של השופטים אילה פרוקצ'יה ואדמונד לוי. אלה הכיסאות האחרונים שיתפנו בעליון לפני פרישתה של ביניש ב-2012, ואין ספק כי היא מעוניינת להיות מעורבת בהחלטה על השופטים שימונו במקומם. זו ההזדמנות האחרונה של הנשיאה להשפיע על הרכבו של העליון לשנים הבאות. זה חלק ממורשתה.
שני מינויים פירושם אפשרות להגיע להסכמה בין שני הגורמים הדומיננטיים בוועדה לבחירת שופטים - נאמן מצד אחד, וביניש מצד שני. אני אתמוך במועמד שלך, ואת תתמכי בשלי.
אלא שבהיבט הזה, שימור כוחו של נאמן למנות מינויים זמניים פועל דווקא לרעתה של ביניש. כי בעת בחירת השופטים הוא עשוי לומר לביניש: את יכולה להסכים למי שאני מציע, ואם לא, לא נורא - לא חייבים למנות שופטים כעת, אפשר להתאפק עד אחרי פרישתך.
מה יקרה אם מישהו יצעק שהעליון מתנהל בכוח-אדם חסר? ובכן, בשביל יש לנו את המינויים הזמניים.