הסיפור הגדול האחרון של 2010 בעולם הספורט הוא ללא ספק ההישג של קבוצת הכדורסל של נשות אוניברסיטת קונטיקט, ששברה בשבוע שעבר את שיא הניצחונות הרצופים במכללות והעמידה אותו על 89. זה סיפור גדול משום שהנשים של קונטיקט שברו שיא של גברים - 88 ניצחונות רצופים של UCLA שנקבע ב-1974 - ומשום שהדיון סביב השיא מכריח אנשים לחשוב על המשמעות של ספורט נשים.
מאמן קונטיקט, ג'ינו אוריימה, התהפך על תקשורת הספורט בארה"ב, שבאופן טבעי פנתה מיד להשוואות שונות ומשונות בין שני השיאים, וכמובן קבעה שההישג של UCLA יותר משמעותי, משום התחרות הקשה בהרבה שעמדה מול הגברים. אוריימה כינה את כותבי הספורט "ממזרים אומללים" וטען שהוא לא מאמין בהשוואות בספורט. אני מאמין בהשוואות בספורט, ובסיפור הזה אני מאמין שההשוואה היא לגמרי הכרחית. כי היא עוזרת להבין משהו שהוא מאוד לא פוליטיקלי קורקט אבל מאוד חשוב: שספורט הנשים פשט את הרגל.
ארבעת הענפים החשובים באמת בספורט הנשים הם טניס, אתלטיקה, שחייה והחלקה אמנותית. טניס נשים לא ממלא אצטדיונים אפילו בטורנירים הגדולים בסבב ה-WTA; באתלטיקה קמה גיבורה אחת בלבד בעשור האחרון (קופצת המוט ילנה איסינבייבה), וגם היא בדעיכה; שחייה הוא ספורט רלוונטי אחת לארבע שנים; והחלקה אמנותית רלוונטית אחת לארבע שנים לחצי עולם במקרה הטוב. אבל העניין יותר עמוק מזה: אני מאמין שספורט הנשים פשט את הרגל כי הוא תמיד יהיה נחות - בכל המובנים: אסתטיקה, תחרותיות, פופולריות, חשיבות סוציו-פוליטית - מול ספורט הגברים. ומשהו נחות, בהגדרה, לא יכול להיחשב שיא.
ברוח זו אני רוצה להציע את האני מאמין שלי לגבי הסיפורים הגדולים של 2010.
1. אני מאמין שהמונדיאל בדרום אפריקה היה גרוע. מה ראינו: ברזיל מכעיסה, ארגנטינה מביכה, גרמניה אובר-רייטד, הולנד ברוטאלית, וספרד שנתנה לך הרגשה של סקס בלי ללכת עד הסוף. מכאן אני מאמין שלתת לאנדרס אינייסטה את תואר שחקן השנה בעולם זה כמעט חילול המוסד. לאינייסטה יש גול אחד בעונת 2009/10, שהיא העונה היותר רלוונטית לבחירה. גול אחד. הוא פתח רק ב-20 משחקי ליגה בגלל פציעות. במונדיאל הוא כמובן כבש את שער הניצחון בגמר, אבל בשום אופן אי אפשר לומר שהוא היה יותר משמעותי לזכייה של ספרד מדויד וייה, קרלס פויול או צ'אבי הרננדז. צ'אבי צריך לזכות כי מסי הסריח על הבמה הגדולה מכולן.
2. אני מאמין שגם קובי בראיינט הסריח על הבמה הגדולה מכולן. גמר ה-NBA. לייקרס-סלטיקס. משחק שביעי בבית. 6 מ-24 מהשדה. סל שדה אחד ברבע הרביעי. הכי לא ג'ורדני שיש. בכלל, אני מאמין שבראיינט לא ראוי להיות אפילו באותו דיון עם ג'ורדן. גם אם הוא יסיים את הקריירה - וזה בהחלט אפשרי - עם שבע אליפויות. ג'ורדן היה הכדורסלן הכי טוב בעולם מהעונה השלישית שלו בליגה (1986/87) ועד הפרישה השנייה שלו (1998). בראיינט לא היה השחקן הכי טוב בקבוצה שלו (בשנים של שאקיל אוניל) בחלק לא מבוטל מהקריירה. ג'ורדן התחיל לנצח ולא הפסיד יותר. 6 אליפויות רצופות בעונות מלאות כשהוא מלך הסלים בכל אחת מהן וה-MVP של כל סדרות הגמר. בראיינט הפסיד והתבכיין ולא בחל בשביתה איטלקית לפני שהוא חזר לנצח.
קובי מקבל טבעת אליפות. הסריח על הבמה הגדולה מכולן (צילום: רויטרס)
3. אני מאמין שרפא נדאל לא יכול להמשיך לנצח גראנד סלאמים בקצב של 2010. בעיקר כי אני מאמין שרוג'ר פדרר מאוד מודע ומאוד דרוך לאפשרות שנדאל יאיים על השיא שלו (16 לעומת 9 של נדאל), ולבעייתיות של המאזן ביניהם (8-14 לנדאל) מבחינתו. אני מאמין שהטענה של פדרר ש"צריך לקרות משהו מאוד מיוחד כדי שאני אפסיד בהטוב מחמש מערכות" עדיין תקפה. אני מאמין שנדאל יודע את זה. אני מאמין שהיריבות הזאת, שעטופה בחברות כנה ומעין שותפות גורל אוברמנשית, תיזכר כגדולה בהיסטוריה של הספורט. יותר מעלי-פרייז'ר; יותר ממג'יק-בירד; יותר מנברטילובה-אוורט (והשתיים האלה שיחקו אחת נגד השנייה 80 משחקים); יותר מבורג-מקנרו. ואני מאמין שבשנת 2011 נבין למה.
4. אני מאמין שב-2011 טייגר וודס יחזור להיות טייגר וודס. ההתעסקות האובססיבית בחיי המין של וודס והקורלציה בינה לבין הירידה בפורמה שלו השנה, בה הוא לא זכה באף טורניר, קצת השכיחה שמדובר בספורטאי מהזן של פדרר ונדאל. וודס טרום הסקסאפלוזה ניצח בקונסיסטנטיות בספורט שבו קונסיסטנטיות היתה מילה ריקה מתוכן, עד שהוא הופיע. הוא רק בן 35, שיא הקריירה במונחים של גולף, הוא עדיין יותר חכם ויותר חרוץ ויותר מוכשר מכל שחקן אחר בסבב ה-PGA, והוא זקוק נואשות לגאולה - מושג חשוב בנרטיב האמריקני. אני מאמין שהוא יזכה בה במקום שבו הוא עשה את שמו: המאסטרס באוגוסטה, ג'ורג'יה, באפריל, המייג'ור הראשון של השנה.