בשנים האחרונות, כמעט ואין סופשבוע שחובבי הפוטבול בארה"ב לא מזכירים את הנשיא ריצ'רד ניקסון. לא בגלל ענייני וייטנאם או פרשת ווטרגייט, אלא בגלל החוק ההוא שהרשה לעצמו לחתום עליו בספטמבר 1973 ושהשאיר רבים מהם ללא יכולת לעשות את הדבר שהם הכי אוהבים לעשות: לשבת מול מסך הטלוויזיה ולצפות במשחק הפוטבול השבועי של קבוצתם.
פלאשבק היסטורי קצר: עם הכניסה המאסיבית של הטלוויזיה למפת שידורי הספורט ישירים בתחילת שנות ה-70' בארה"ב, החלה להתפתח תופעה מוזרה של יותר ויותר אוהדים שמעדיפים לחסוך את ה-2-3 דולר, מחיר כרטיס למשחק פוטבול אז (כרטיס לסופרבול עלה 15 דולר), לטובת צפייה במשחק בשחור-לבן עם המשפחה בבית. ראשי הליגות המקצועניות החלו להעלות תיאוריות על כך שתוך כמה שנים עלולים השחקנים לרוץ מול יציעים ריקים ובעלי הקבוצות יאבדו הכנסה ממכירת כרטיסים, וב-NFL הביאו לבית הנבחרים את חוק ה-Blackout, שאומר שכל משחק שלא יימכרו אליו כל הכרטיסים יוחשך בפני האוכלוסייה המקומית ברדיוס של 75 מיילים מהמגרש בו הוא מתקיים. המטרה ברורה: להפעיל לחץ על האוהדים שיילכו למגרש וירכשו כרטיסים.
החוק עבר ברוב מוחץ ונכנס לתקופת ניסיון של שנתיים. אבל גם אחרי שתוקפו פג (31 דצמבר 1975), הליגה החליטה להמשיך ולאמץ אותו. ההתחלה היתה נוראית מבחינת האוהדים: בשנות ה-70', חמישים אחוז מהמשחקים הוחשכו לצפייה על-ידי הליגה. הרוב המכריע של האוהדים נאלצו לחיות את הליגה דרך שידורי הרדיו, ובשווקים מסוימים - חלשים יותר מבחינה כלכלית - אוהדים עברו עונות שלמות מבלי שזכו לצפות במשחק בית של קבוצתם.
לאט לאט הצליחה הליגה "לחנך" את האוהדים: בשנות ה-80' כמות המשחקים המוחשכים ירדה ל-40%, עשור אחר כך רק 31% מהמשחקים הוחשכו, ומאז שנת 2000 אוהדים נטשו את הטלוויזיה לטובת חוויית הצפייה במגרש ורק 8% מהמשחקים הוחשכו.
אלא שבשנתיים האחרונות, לאור המצב הכלכלי, שוב עלה הנושא לדיון. נכון לסוף השבוע האחרון, 23 משחקים בעונת 2010 הוחשכו לצפייה - שיא מאז עונת 2004 אז הוחשכו 30 משחקים. במלים אחרות: 11% מכל המשחקים העונה בליגה הפופולארית והמכניסה ביותר בארה"ב נמנעו מצפייה לקהל המקומי.
מה שיותר מדאיג העונה את ראשי הליגה, הוא העובדה שבשונה משנים קודמות, גם קבוצות שרצות טוב ומועמדות להעפיל לפלייאוף לא מצליחות למכור את כל הכרטיסים בגלל המשבר הכלכלי. בשוק מיד שנייה מסתובבים כרטיסים למשחקי NFL במחירים של 25 ו-30 דולר בלבד.
בחלק מהמקרים נמצאים ברגע האחרון אנשי עסקים שמחליטים לדאוג לאוכלוסייה המקומית (ועל הדרך לקבל פרסום חיובי). המקרה האחרון התרחש בסוף השבוע כאשר ראסל סאלבטורה, מסעדן בן 77 מאפסטייט ניו יורק, רכש 8,000 כרטיסים כדי למנוע החשכה של המשחק בין קבוצתו האהודה, באפלו בילס, לבין ניו אינגלנד פטריוטס. "הטיימינג לא יכול להיות טוב יותר: זה כריסמס, זה המשחק האחרון של העונה", אמר סאלבטורה.
***
גם ב-NBA מביא המצב הכלכלי לפעילות יצירתית במיוחד מצד אנשי עסקים, בכל הנוגע לרכישת כרטיסים למשחקים. הדוגמה האחרונה מגיעה מניו אורלינס: ב-31 בינואר יסתיימו שנתיים שבהן ניו אורלינס הורנטס אמורים להציג את כמות הקהל הממוצעת שלהם למועצת העיר. אותה כמות קהל ממוצעת היא הדבר היחיד האמיתי שיכול למנוע את העברת הקבוצה לעיר אחרת, בפעם השנייה תוך פחות מעשור (אחרי שעברה משארלוט ב-2002).
על-פי ההסכם בין הקבוצה לבין מועצת העיר, במידה וב-31 בדצמבר יעמוד ממוצע הקהל של ההורנטס על פחות מ-14,735 צופים למשחק, מי שייקח את הקבוצה יוכל "לפדות" אותה ולהעביר אותה לכל מקום שירצה עבור קנס של 10 מיליון דולר בלבד שישלם למועצת העיר. ה-NBA אמנם לקחה שליטה על הקבוצה בחודש האחרון, והקומישינר דייויד סטרן אף הצהיר כי הליגה תעשה הכל כדי להשאיר את הפרנצ'ייז בעיר; אבל במידה וכמויות הקהל לא יגיעו לרף הרצוי, אפילו ה-NBA לא תוכל לעצור את המהלך.
מאחר שההורנטס עומדים נכון לעכשיו על 14,437 צופים בממוצע, החל מבצע בקרב קבוצה של אנשי עסקים בעיר שנועד להעלות את כמות הצופים ב-11 משחקי הבית האחרונים עד ל"דד-ליין".
תוך 48 שעות גייסה אותה קבוצה 250 אלף דולר לרכישת כרטיסים. ו"מבצע ההצלה" הביא 15,423 צופים - 13% מעל הממוצע השנתי - כבר למשחק מול ניו ג'רזי נטס בסוף השבוע.