1. ההישג הגדול של שר התקשורת, משה כחלון, במסגרת קידום מיזם תשתיות התקשורת של חברת החשמל, הוא העלאת נושא הפס הרחב והסיבים האופטיים לדיון ציבורי. ללא המיזם של חברת החשמל היינו ממשיכים לדון בטכנולוגיות שבהן משתמשות בזק במסגרת פרויקט ה-NGN שלה והוט במסגרת פרויקט ה-UFI.
אלא שדיון על הפס הרחב, מתברר, לא חייב להיות רק סביב סיבים אופטיים, ויש מקום להרחיב אותו לכיוון טכנולוגיות שמציעות חברות הבזק, שמסוגלות להציע מהירויות שפעם רק חלמנו עליהן.
היום בעולם כבר מדברים על מהירויות של 100 ו-200 מגה על כבלי נחושת שנראה היה כי אבד עליהם הכלח. הנחושת הישנה עוד תלווה אותנו כמשתמשים זמן רב, או עד שהכלכלה תעשה את שלה, ולהניח סיב אופטי לבית הלקוח יהיה זול יותר מלשדרג מהירות וטכנולוגיה על בסיס הנחושת.
ההאצה ברוחב הפס מתאפשרת באמצעות שילוב של שלוש פריצות דרך טכנולוגיות. האחת, היא Vectoring - שימוש באלגוריתמים המפחית את הפרעות התדר בין הלקוחות ומאיץ את רוחב הפס; השנייה היא Line Bonding (צימות) - צירוף מספר זוגות של כבלי נחושת המכפילים את רוחב הפס הכולל; השלישית היא Phantom mode - יצירה של קו נחושת וירטואלי במקרים של מחסור בזוגות נחושת ברשת. זו טכנולוגיה שנמצאת בחיתוליה, אבל היא תתווסף בקרוב לטכנולוגיות הקודמות שכבר זוכות לעדנה מסחרית.
המשותף לשלוש הטכנולוגיות הוא שהן מבוססות על VDSL, זו שבה משתמשת בזק. הפוטנציאל שבפריצות הדרך הללו הוא כה גדול, כך שכל יצרניות הציוד הצטרפו למרוץ של ניפוץ שיאים של רוחב פס המתאפשרים באמצעות VDSL.
העובדה שבכל העולם חברות הבזק מנצלות את הנחושת וימשיכו לנצל אותה עוד שנים רבות, מלמדת בעיקר על הקושי הכלכלי הכרוך בהחלפת הנחושת בסיבים אופטיים. לא סתם קבע האיחוד האירופי מדד למהירויות שיציעו המדינות החברות באיחוד עד 2020. גם באיחוד סבורים שהנחושת תמשיך ללוות את נוף התקשורת לפחות עד אז.
למה בעצם? חברות הבזק בעולם המערבי מספקות לכל לקוח עסקי סיב אופטי. אבל אלה הם לקוחות שההכנסה הממוצעת מהם היא 2,000 שקל לחודש ולא 100 שקל בלבד. חיבור של כלל המשתמשים במדינה לסיבים אופטיים הוא פרויקט לא כלכלי עבור חברות הבזק ולפיכך, המודל לשימוש בתשתיות הסיבים האופטיים של חברת החשמל מעניין, כי הוא אמור להתרחש בפריסה ארצית.
הפתרון הגורף שרואים במדינות המערביות בעולם הוא שילוב של סיבים אופטיים באזורי ביקוש ביחד עם סיבים אופטיים שנפרסים בהדרגה לאורך שנים רבות. הקליינטים הגדולים של יצרניות כמו אלקטל-לוסנט או אריקסון, הן חברות הבזק והן רוצות למתוח את הנחושת עד כמה שניתן.
שבדיה היא מודל לחיקוי בהרבה תחומים, וגם בתחומי התקשורת. היא הגיעה לשיעורי פריסה של כ-30% בסיבים האופטיים לבית (FTTH), אבל החלה את התהליך כבר ב-1998.
כך שגם אם דירקטוריון בזק היה פותח את הארנק ומקצה 2 מיליארד שקל לטובת פרויקט כזה, עדיין החברה תהיה בבעיה כי היא תוכל לספק את השירות רק למעט לקוחות, ותגיע לפריסה ארצית רק בעוד 10-15 שנה.
בינתיים, בזק לא פועלת בחלל ריק והוט כבר השיקה מהירות של 100 מגה ללקוח, כך שמהלך של סיבים אופטיים לבדו אינו בא בחשבון מבחינתה. השאלה שצריכה להישאל היא מדוע בזק לא משלבת סיבים אופטיים למגזר הפרטי ביחד עם טכנולוגיות ה-NGN?
מותר לבזק לנהל את כלכלת הרשת שלה כפי שהיא מוצאת לנכון, אבל לנו כצרכנים חשוב שלא נפגר במהירויות, ושנקבל אותן במחירים סבירים.
2. המפעילים החדשים שמתמודדים במכרז להקמת רשת סלולרית נחרדים לנוכח מה שקורה היום בשוק. זה היה ידוע מראש והכתובת הייתה על הקיר, ובכל זאת. הכניסה לשוק של מי שלא יזכה ברצועות התדרים הסלולריים - בין אם זו תהיה מירס, משפחת גרמזיאן או אקספון - תהיה הרבה יותר בעייתית בעקבות כניסת המפעילים הווירטואליים (MVNO).
העובדה שאנחנו חווים ירידת מחירים בדמות הצעות אגרסיביות של מפעילות הסלולר במסלולי ה-Pre Paid, היא צרה צרורה לתוכניות העסקיות של המתמודדים החדשים, שיצטרכו לשאת על גבם השקעות כבדות בתשתית.
מירס מדברת על השקעה של 2 מיליארד שקל בהקמת רשת חדשה, וגם אם נניח שהגזימה והרשת החדשה תעלה "רק" 1-1.5 מיליארד שקל, זהו סכום עצום לשים באדמה, בעוד שרמי לוי או שלמה שמלצר יחסכו ויוכלו להשקיע יותר בפרסום ושיווק. להם, ולאחרים שיבואו במקומם, יש לפחות שנה של פעילות ללא איום מצד השחקן החדש בעל התשתיות.
סביר להניח שמפעילות הסלולר לא היו יושבות בשקט לנוכח כניסתה של מירס לשוק או כל מפעיל אחר בעל תשתיות עצמאיות, גם אם מפעילים וירטואליים לא היו נכנסים לשוק. אבל עכשיו התחרות תהיה הרבה יותר קשה, כי מירס תצטרך להיכנס במחירים נמוכים על-מנת לקחת את נתח השוק שהיא חייבת כדי להחזיר את ההשקעה. זה כבר הופך להיות עסק הרבה יותר מסובך.
גם כאן, כמו בשאלת הסיבים האופטיים או תשתיות הנחושת - אותנו כצרכנים זה פחות מעניין. מה שכן היינו רוצים הוא שהתחרות תהיה בת-תוקף. מבחינת הצרכן, לטווח הארוך עדיפים המתחרים בעלי התשתיות העצמאיות שמוכנים להשקיע. הטעות הזו של הרגולטור מייצרת עכשיו סיכון הרבה יותר גדול.