מאז ומעולם התאפיינה לשכת נתניהו במונחים הלקוחים מעולם המושגים של שר התחבורה. לשכות נתניהו לדורותיהן תמיד נראו כמו תחנות רכבת. מהיום הראשון שאנשיו נכנסים לתפקיד, ראש הממשלה כבר מחפש להם מחליפים.
מי שלא מספיק חזק לעזוב בעצמו, ימצא את עצמו תוך זמן קצר תלוי על חבל. ראש הממשלה משתמש וזורק. רק שר הביטחון, אהוד ברק, יכול להתחרות בנתניהו באופן הציני שבו הוא מתייחס לאנשים.
החיפזון והשעה המאוחרת שבה הוציאה לשכת נתניהו אמש (ב') את ההודעה על עזיבתו של ראש מערך ההסברה הלאומי, ניר חפץ, מעידה במשהו על מערכת היחסים ששררה באחרונה בין רה"מ ליועץ שלו. זה כמה חודשים שנתניהו מחפש מחליף לחפץ מאחורי גבו.
המטרה במינויו של חפץ לפני כשנה וחצי הייתה להביא לתפנית בסיקור התקשורתי של נתניהו. המטרה הושגה, אבל לא בטוח שבכיוון הרצוי.
נתניהו ספג כותרות שליליות על התנהלותו בפרשת המשט הטורקי, על ההתקפלות ממע"מ על פירות וירקות, על הריבים המתוקשרים עם רובי ריבלין, מירי רגב ובוגי יעלון, על המשברים עם האמריקנים על רקע אישורי הבנייה והקפאת הבנייה בירושלים, על שפע מסיבות העיתונאים החפוזות וכמובן על הבלגן בלשכה. רשימה חלקית.
נתניהו התפתה להאמין שמינויו של חפץ, אז עורך "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", יביא לו את הסיקור בעיתון של המדינה על מגש של כסף. אלא שבפועל, לא די בכך שכל שאר אמצעי התקשורת פתחו במתקפה נגד רה"מ בגלל מינוי איש "ידיעות אחרונות" לתפקיד, למרבה הפרדוקס, עיתונו של חפץ הוא זה שפתח במתקפה נגד שרה נתניהו ופרסם את סיפורי העוזרת ליליאן פרץ, וזאת מן הסתם על רקע הקשר בין נתניהו לשלדון אדלסון, הבעלים של "ישראל היום", המאיים לנגוס בעוצמה של "ידיעות אחרונות". גם חפץ לא יכול היה למנוע זאת.
מהר מאוד הבין ראש הממשלה שמדובר באדם שנזקו גדול מתועלתו. נקודת המפנה הייתה נסיעתו של רה"מ לרוסיה. נסיעה חשאית שנחשפה בתקשורת. תפקודו של חפץ היה במקרה הטוב שנוי במחלוקת ובמקרה הרע גרם נזק לאינטרסים של מדינת ישראל.
היה זה המזכיר הצבאי, אלוף במיל' מאיר כליפי, שפנה לנתניהו ואמר לו כי חפץ הוא האדם הלא נכון במקום הלא נכון. גם אם אוזניו של נתניהו לא היו כרויות אז, הסיפור נספג וחלחל.
חפץ, שנפגע כי לא עודכן לגבי אותה נסיעה מבעוד מועד, היה זה שגרם לחשיפת הנסיעה בתקשורת, אולי מתוך כוונה להעביר מסר לראש הממשלה כי להבא עליו לעדכן את המסביר הלאומי.
אבל קל מדי לתלות את האשמה בחפץ. לא הוא שם את עצמו בראש מערך ההסברה הלאומי. מי שעשה זאת היה ראש הממשלה, ויהיו הסיבות אשר יהיו. כפי שאמר זאת אחד משרי הליכוד: "אפשר לסמוך על ביבי שאם יהיו לו עשרה מועמדים לתפקיד, רוב הסיכויים שיבחר באדם הפחות טוב לתפקיד".
למעט מקרים בודדים, נתניהו בוחר בפינצטה את האנשים הכי בעייתיים. תמיד הוא רוצה את מה שאין לו. יועצו הקודם, יוסי לוי, דווקא סיפק את הסחורה. הוא זכה להערכה בקרב העיתונאים וגם הביא תוצאות: התקשורת אולי לא הייתה אוהדת, אבל הוגנת. זה לא מנע מנתניהו לחפש ללוי מחליף חודשים ספורים אחרי שמונה לראש הממשלה, מבלי שהייתה לכך סיבה.
נתניהו כמו נתניהו, תמיד משתוקק למה שאין לו ובועט במה שיש לו. כמו ילד שמשתוקק לצעצוע חדש ומהר מאוד מואס בו. עובדה זו צריכה להטריד בעיקר את גידי שמרלינג, מחליפו של חפץ, ששעון החול שלו החל לתקתק היום.