הולכים אל הלא נודעלקראת סופו של "עוד אני הולך", סרטו החדש של יקי יושע, עומדת אורה, בגילומה של נינה קוטלר, לצד שני הגברים שמיררו את חייה: בעלה וחברו הטוב, ובועטת בהם, אומרת את מה שמעולם לא העזה לומר, צועקת את צעקתן של הנשים הנבגדות, של הנשים שתמיד עמדו בתחתית ההיררכיה המשפחתית, של הנשים שלמרות הכול, למרות הכאב והסבל, נותרו כצל, לצד הגברים שמנהלים את חייהן. זהו רגע נפלא, רגע מזוכך, מדויק, שמבליט לא רק את רמתה של קוטלר כשחקנית, אלא גם את יכולותיו של יושע להעמיד סצנה שמצליחה לגעת, ולהגיד משהו משמעותי על חיינו.
רק חבל שזהו רגע בודד במערכה ארוכה שכולה עשרות דקות קולנועיות שלא מובילות לשום דבר.
קשה לספר את עלילת "עוד אני הולך", ולו רק בגלל שכל כך הרבה דברים לא ברורים מתרחשים בה, שכל הגדרה תעשה עוול למוחו הקודח של הבמאי. במרכז הסרט עומד מיקי, בגילומו של דני גבע, ובמהלכו נלמד עליו כמה דברים: הוא נשוי לאלכוהוליסטית, יש לו ילדה שמתעבת אותו, הוא איבד את בנו בתאונה, הוא מהמר כפייתי וחייב מאות אלפים לאנשי עולם תחתון.
יש לו מאהבת, הוא חושק באשה ערבייה שחיה בצריף על חוף הים, וכמה וכמה פעמים יורים בו כדורים.
בתוך מוחו של הגיבור
אבל גם אם קשה לתאר את עלילת הסרט, שנדמה בכלל שהיא מתנהלת בראשו של הגיבור, ולא אל המול המצלמות, עדיין מאוד ברור מה יושע רוצה מכם, הצופים: הוא ינסה לשכנע אתכם שהגיבור שלו הוא מלח-הארץ. הוא ינסה לשכנע אתכם שאם הגיבור שלו לא היה נשלח על ידי מערכת הביטחון לרצוח ילדים ערבים, ולאנוס נשים ערביות במרתפים חשוכים, ולהמשיך את הכיבוש הארור, הוא היה יוצא נורמלי ככל האדם, וחייו היו סוגים בשושנים.
יושע הוא מאחרוני הבמאים הפוליטיים בישראל, ויש לכבד אותו על הדרך הארוכה שעשה, ועל יצירות שיצר: במיוחד "סוסעץ", שסרט זה מנהל עימו דיאלוג בין דורי. אבל בסרט הזה - למרות הבימוי המעניין, והצילום הנפלא של יורם מילוא, יושע מנסה לתאר הלך-רוח, מצב קיומי שלכאורה כולנו חיים בו, אפילו בלי שאנו יודעים זאת: כולנו שרוטים בשריטה עמוקה, וצרובים לעולמים תחת החטא הנורא של כיבוש ומלחמה. אבל הלך-רוח לא עובר בפילם, במיוחד כשהוא מגובה בעלילה לא קוהרנטית, מבלבלת, שהמסר בה הוא כל-כך ישיר - ישירות שכל מהותה הצגת עליונותו של הבמאי על היותו ב"צד הנכון", הנאור, הלא-כובש - שמיד יוצר רתיעה אצל הצופה.
אפשר לקוות שיושע ימשיך, למרות הכול, ליצור את יצירות האמנות שלו, ולו רק בגלל שקולו חשוב בבליל הקולות המקומי, ובמיוחד שמילותיו, ברגעים מזוככים, יכולות לשמש כשירה: כמו למשל "בגיל 13 ילדים אמורים לפלוט זרע, לא כדור אקדח", או "חול, כמו אשה, זוכר את האחרון שהשאיר בו עכבות".
"עוד אני הולך", איציק יושע, ישראל 2010
