1. שימו לב לדברים הנוקבים והגורפים שאמר יו"ר לשכת התיאום של ארגוני המעסיקים, שרגא ברוש, רק לפני חמישה חודשים: "לפי שורת מחקרים, תהיה להעלאת שכר המינימום השפעה שלילית על התעסוקה, בעיקר של המועסקים בשכר נמוך. היא גורמת באופן ישיר לפיטוריהם ולהחלפתם בעובדים זרים, להעברת ייצור מישראל לחו"ל ולהעלאת שכר בכל הדרגות הסמוכות לשכר המינימום, שתפגע בכושר התחרות של המגזר העסקי בישראל בצורה קשה".
אותו שרגא ברוש הגיע הבוקר (א') לבית סוקולוב בת"א, לבוש בחליפה ובחיוך כמו של חתן בר מצווה. המסר שלו היה אחר לגמרי: "זהו יום חשוב לעובדים ולמעסיקים במדינת ישראל".
מה קרה למחקרים, אתם שואלים? ברוש יודע, כפי שידע גם אז, שלכל מחקר יש גם מחקר נגדי. הוא יודע שרוב רובם של המעסיקים יכולים לעמוד בהעלאת שכר המינימום, אבל הוא התנגד להצעת החוק של עמיר פרץ כי הוא רצה את השליטה לידיו. סיכום ביניים: בפעם הבאה שמישהו מזהיר מפני מהלך דומה ומציג תרחיש אימים, אל תמהרו להיבהל.
2. עופר עיני גילה היום בגרות ראויה להערכה. הוא שם בצד את שיקולי האגו, וציין כי לעמיר פרץ יש חלק גדול בהעלאת שכר המינימום. למעשה, הגדיל לומר עיני, "פרץ הוא שהעלה את הסוגייה לדיון הציבורי".
במילים אחרות, עיני מודה כי לולא פרץ, אף אחד לא היה מדבר היום על שכר המינימום - דבר שמאוד לא פשוט להודות בו כשאתה יו"ר ההסתדרות. פרץ, לעומת זאת, נהג מעט פחות בחוכמה. במקום לברך על כך שההצעה שלו היא שהניעה את המהלך החיובי, הוא מיהר לספר לכולם שזה "מעט מדי ומאוחר מדי".
3. אפרופו מעט מדי ומאוחר מדי: גם אם הטענות של פרץ נשמעות קטנוניות היום, יש בהן הרבה מן הצדק. שכר המינימום בישראל מוצמד לשכר הממוצע במשק, ומתעדכן לפי שיעור של 47.5% ממנו, פעם בשנה בכל חודש אפריל. אם באפריל הקרוב תישמר הרמה הקיימת, הרי ששכר המינימום יעמוד על 3,969 שקל - לעומת 3,850 כיום. כלומר, תוספת השכר הראשונה שאמורה להינתן לפי ההסכם ביולי הקרוב, בסך 250 שקל, שווה בפועל לתוספת של 131 שקל.
אין ספק שזה עדיף מכלום, אבל העלאה משמעותית שתרים מעט את הראש של משתכרי שכר המינימום - זו לא. הציניקנים יאמרו שזה לעג לרש, אבל עם ציניות לא הולכים למכולת. בשורה התחתונה נחתם היום הסכם מתון, מדורג, יש שיאמרו אחראי. אם עמיר פרץ יחליט לרוץ שוב לראשות הממשלה והפעם לא יתחפש לגנרל מיד לאחר הבחירות, תהיה לו הזדמנות להביא הסכם מהפכני יותר.
4. הסכמה בין המעסיקים לעובדים היא חשובה, במיוחד במדינה שבה החוק הוא כמעט בגדר המלצה. ההסכמה של הצדדים מגבירה את המחויבות של המעסיקים לאכוף את שכר המינימום - דבר שהמדינה עצמה לא מצטיינת בו.
יחד עם זאת, דווקא ההסכם הזה מחזק את תפקידו של המחוקק ולא מייתר אותו. כפי שהודה גם יו"ר ההסתדרות, לולא הצעת החוק של פרץ לא היינו מדברים כעת על הסכם. כמו עם הסכם פנסיה חובה, שנחתם רק לאחר שממשלת אולמרט אותתה על כוונותיה הרציניות לחוקק לראשונה חוק שיחייב כל מעסיק בהפרשה לפנסיה.
5. התגובה ששיגר היום משרד האוצר מרגיזה במיוחד. לא ייתכן שאותו משרד אוצר יתהדר בנתוני צמיחה של 4.5%, אבל בכל פעם שמדברים על העלאת שכר המינימום שתביא לראשונה את הצמיחה הזאת גם אל השכבות החלשות, הם מספרים לנו שהמשבר הכלכלי עוד כאן.
במשרד האוצר ידעו שההסתדרות וארגוני המעסיקים מדברים על העלאת שכר המינימום, והתנגדות האוצר להצעת החוק המקורית בעניין כללה בעיקר דאגה לאותם מעסיקים פרטיים. אם אלה מסכימים כעת למהלך, למה למדינה לטרפד אותו?
במשרד האוצר נזכרו הבוקר לדבר שוב על תוספות שכר דיפרנציאליות במגזר הציבורי, אחרי שנכשלו בניסיון ליישם זאת במסגרת הסכם השכר שעליו חתמו רק לפני חודש ימים עם ההסתדרות. שר האוצר, יובל שטייניץ, מתרברב כמעט בכל כנס כלכלי באותו הסכם שכר, שעלה למשלם המסים 7-8 מיליארד שקל "ללא יום אחד של שביתה". אם לאוצר יש השגות כעת על חוסר השוויוניות בהסכם הזה, את הטענות צריך להפנות לשטייניץ לבדו.