1. האם מוריניו יעזוב את ריאל במידה שלא יצליח לקחת מברצלונה אליפות?
נשיא ריאל, פלורנטינו פרז, נוטה להחליף מאמנים בתדירות גבוהה יותר משהוא מחליף גרביים. אבל אם הוא לא יתחרפן כמו שקורה לו מדי פעם, מוריניו יישאר בקבוצה שלו. כי מוריניו יודע שאם יפיל את ברצלונה מכס המלכות, הקריירה שלו תמריא אפילו יותר גבוה, והוא ייזכר כאיש ששינה את פניו של הכדורגל הגלובאלי. לפרויקט כזה מוריניו יהיה מוכן להקדיש זמן, אפילו אם ייקח לו יותר מעונה אחת להגשים אותו.
מוריניו הוא כבר עכשיו המאמן הכי מצליח בתולדות הכדורגל - לפחות ביחס לתקופה הקצרה שבה הוא נמצא במקצוע. מאז 2003 הוא השלים שבע עונות מלאות כמאמן, במהלכן זכה בשש אליפויות: שתיים בפורטוגל, שתיים באנגליה ושתיים באיטליה (ואפילו ב-2007, אז הפסיד את התואר עם צ'לסי, הוא הצליח לקטוף שני גביעים). אבל הוא לא מתכוון להישאר מאמן של מועדונים לנצח. נדמה שהוא מוצא את העבודה הזאת מתישה. הוא משתעשע כבר עכשיו במחשבה לקחת נבחרת לאומית (חצי-משרה שמהווה את מסלול הפרישה האידיאלי למאמנים בסוף הקריירה שלהם) ואחר-כך להשתזף בשקט על החוף של אלגרווה בפורטוגל.
לכן, מוריניו חייב לבחור את האתגרים שלו בצורה קפדנית בזמן הקצר שעוד נותר לו כמאמן מועדונים. והפרויקט הנוכחי בהחלט שווה את המאמץ.
אנשי ברצלונה ומשחק המסירות הקצרות שלהם (טיקי-טאקה) שולטים כרגע בכדורגל, גם ברמה הבינלאומית. בקיץ האחרון, כשהם לבושים בחולצות ספרדיות, שבעה מאנשי בארסה הניפו את הגביע העולמי. כעת, המוחות הכי גדולים בענף מנסים למצוא דרכים לשבור את השיטה שלהם. אם יש מישהו שיש לו את היכולת לעשות את זה - קוראים לו מוריניו, המאמן שמתגאה בכך שהוא "אוהב להחדיר סוכר לטנק הדלק של היריבים שלי".
בעונה שעברה, כשאימן את אינטר, היה נדמה שמוריניו הצליח לפצח את הקוד של בארסה. הוא הרכיב חומה של תשעה שחקנים ניידים, שלא הפסיקו לנוע סביב הרחבה שלהם, כשכל אחד מחפה על חברו בכל מיני שיטות מגוונות. הוא יצא להתקפות מתפרצות דרך השטחים שצ'אבי השאיר לו. הוא נתן לברצלונה נוקאאוט בחצי גמר הצ'מפיונס ליג. וחוץ מזה, מוריניו כבר למד איך מרסנים את ליונל מסי, שחקן הכדורגל הטוב בעולם, שעדיין לא הצליח לכבוש שער במשחקים מול קבוצות של מוריניו.
באופן מוזר, נדמה שמוריניו שכח את השיעורים שהוא עצמו לימד כשריאל ביקרה בקאמפ נואו בנובמבר האחרון. הוא הציב קו הגנה גבוה מדי, וכך כמעט כל כדור עומק קטאלוני הפך לגול. ככל הנראה, מוריניו השתחצן: הוא רצה לנצח את ברצלונה עם טקטיקה חדשה, כדי להבטיח שהוא באופן אישי יקבל את הקרדיט ולא השחקנים שלו. אחרי המשחק, הוא הודה שיש לו אשמה מסוימת בתבוסה 0-5 שריאל ספגה, אבל גם הזכיר: "בעונה הקודמת הפסדתי כאן עם אינטר בשלב הבתים, ואז חזרתי לכאן בחצי הגמר. אנחנו היינו אלו שהעפילו לגמר, והם ראו אותו בטלוויזיה".
אם הוא יחזור על הטריק הזה עם הקבוצה המצוינת שהוא בנה בריאל מדריד, זו לא תהיה עבורו סתם זכייה בעוד תואר אליפות - אלא סיום עידן שליטת הטיקי-טאקה על הכדורגל.
2. האם הליגה האנגלית תפסיק להיות הטובה ביותר בעולם?
צ'לסי מול אסטון וילה. הכסף יכריע לטובת הפרמיירליג (צילום: רויטרס)
צריך להודות ששנת 2010 היתה עלובה עבור הכדורגל האנגלי. כלכלית, המועדונים האנגליים הם אלו שאחראים למרבית מ-8 מיליארד הדולרים שחייב הכדורגל האירופי לבנקים, רשויות מיסוי וכו'.
מקצועית, ברור שהקבוצות האנגליות כבר לא הכי טובות בעולם. אף אחד מהמועדונים האנגלים לא הצליח להעפיל אפילו לחצי גמר הצ'מפיונס ליג אשתקד. ארסנל, הקבוצה שיש לה את האמביציה הגבוהה ביותר באנגליה להפיק משחק אסתטי, נמחקה בעונה הקודמת על-ידי גירסא משכוללת יותר של עצמה, ברצלונה; במנצ'סטר סיטי עסוקים בלהוכיח עד כמה הקלישאה שכסף לא קונה הצלחות יכולה לפעמים להיות נכונה; צ'לסי מזדקנת, ונראה כאילו בעל הבית שלה, רומן אברמוביץ', כבר לא מעוניין לחדש את המלאי; מנצ'סטר יונייטד בנתה את עצמה סביב וויין רוני, איש מותש שעושה רושם כאילו הוא בכלל לא רוצה להיות באולד טראפורד; ליברפול? היא אפילו לא שייכת לדיון הזה.
ועם זאת, השמועות על מותו של הכדורגל האנגלי, שרובן מגיעות מגרמניה - הן מעט מוקדמות. ההצלחה בכדורגל ברוב המקרים נקבעת לפי כמויות הכסף שלך, ולאנגלים עדיין יש כסף, הרבה יותר מכולם. האבחנה לפיה כוחה של הפרמיירליג נובע מהאוליגרכים והשייח'ים שלה היא מוטעית. למעשה, המיליארדרים האלו הם רק בונוס: גם בלעדיהם, הקבוצות באנגליה פשוט מייצרות הכי הרבה כסף.
ההכנסות הכוללות של הפרמיירליג ב-2008/09, לפי נתוניה של חברת Deloitte, הסתכמו ב-2.3 מיליארד אירו. במקום ה-2, במרחק רב, הבונדסליגה (1.6 מיליארד אירו). מנכ"ל מינהלת הליגה בגרמניה, כריסטיאן סייפרט, עלה על משהו נכון: אפילו אם לקבוצות האנגליות לא היו חובות, הן עדיין היו מנצחות את היריבות שלהן. "גם אם באנגליה יקצצו את המשכורות בחצי מיליארד אירו בתוך שנה אחת - עדיין הם יוכלו לשלם הכי הרבה כסף בעולם, והשחקנים הכי טובים ימשיכו להגיע לשם".
אם חוקי הפייננשל פייר-פליי של אופ"א אכן יצליחו לכווץ את כוחם של השוגר-דדיז ויכריחו את המועדונים להסתמך על ההכנסות שלהם, הרי שהפרמיירליג, ברצלונה וריאל מדריד אמורים לייצר פערים גדולים על כל היתר, כשרק כוחה העולה של הבונדסליגה אולי יהווה איזשהו איום עבורם.
מבקריה של הפרמיירליג צריכים להתמודד עם אמת כואבת: זאת הליגה הכי עשירה בעולם בגלל שזו הליגה הכי אהובה בעולם. אוהדים בכל רחבי הפלנטה מעריצים את העסק הזה ורוצים להיות חלק ממנו. לפי ויקיליקס, אפילו החונטה של בורמה השתעשעה באפשרות לרכוש את מנצ'סטר יונייטד. יותר ויותר אמריקנים, הודים וסינים צופים בפרמיירליג. יותר ויותר, הליגה מצליחה לתרגם את הצפייה שלהם לכסף.
הנה מחשבה מפחידה עבור האיטלקים, הספרדים והגרמנים: הפרמיירליג אפילו לא התקרבה עד היום למימוש מלא של הפוטנציאל הכספי שלה.
3. האם הסרייה A תחזור סוף סוף לגדולתה אחרי שנים של דעיכה?
מילאן נגד רומא. כדורגל מזדקן במדינה מזדקנת (צילום: רויטרס)
נכון, כמות הקהל הממוצעת באיטליה קצת עלתה השנה, לאיזור ה-25 אלף איש למשחק. אבל זה עדיין רחוק מאד מהכמויות בגרמניה, אנגליה וספרד. הליגה האיטלקית היא כרגע הרביעית בלבד מבחינת איכותה באירופה, וקשה לראות איך זה משתנה בעתיד הקרוב.
לפני חמש שנים, קרא העיתון האיטלקי "לה רפובליקה" לכדורגל המקומי "המשחק המזדקן של המדינה המזדקנת". בדיעבד אפשר להגיד שאלו עוד היו הימים הטובים של הכדורגל האיטלקי, שספג שתי מכות ענקיות ב-2010.
המכה הראשונה והיותר ידועה ציבורית התרחשה באותו יום חורפי שטוף-שמש באצטדיון אליס פארק ביוהנסבורג, היום שבו ה"אזורי" עפו מהמונדיאל אחרי הפסד 2-3 לסלובקיה. חלק מהעיתונאים במגרש ראו את פסטיבל הטעויות בהגנה האיטלקית, ונזכרו במשחקים מהליגות הנמוכות באנגליה של שנות ה-80', נניח בארנסלי נגד קווינס פארק ריינג'רס. איטליה הביאה למונדיאל נבחרת מזדקנת של מדינה מזדקנת.
העיתונאי האיטלקי גבריאל מארקוטי, טוען כי הדבר היחיד הטוב שנשאר בכדורגל המקומי זה השחקנים. אבל הדור שמחליף את אלופי העולם של 2006 פשוט לא מספיק טוב. "אתה יכול לספור את כמות השחקנים המוכשרים על כף יד אחת", מקונן רינו גאטוסו, אחד מגיבורי 2006. "באלוטלי, אולי ג'יובינקו. קסאנו? הוא כבר לא בן 20". גאטוסו צודק: להסתמך על קסאנו, שחקן מוכשר ששאיפתו הגדולה ביותר, כפי שכתב באוטוביוגרפיה שלו, היא "להשמין בצורה חולנית" לאחר שיפרוש, ושלאחרונה נזרק מסמפדוריה בעיקר בגלל שיש לו אישיות גבולית, זה לא משהו שיביא אותך רחוק. ולא נראה שמריו באלוטלי הרבה יותר יציב ממנו.
הסרייה A מאבדת כבר שנים את הכוכבים הזרים הגדולים שלה לספרד, אנגליה ולאחרונה אפילו לגרמניה. היא ניסתה לפצות על זה בעזרת טיפוח כישרונות מקומיים, אבל זה לא ממש עובד.
אינטר זכתה בצ'מפיונס ליג ב-2010, אבל זה לא משהו שמצליח להסתיר את הדעיכה האיטלקית. בדירוג הליגות של אופ"א, שקובע כמה קבוצות מכל מדינה ישחקו במפעלים האירופיים, איטליה הידרדרה למקום הרביעי.
המכה השנייה שהתרחשה השנה בכדורגל האיטלקי, וקיבלה קצת פחות הד ציבורי, היא הכישלון של קמפיין אירוח יורו 2016, טורניר שאופ"א העדיפה להעניק לצרפת. אבל איטליה היתה צריכה אותו יותר מכולם: אם היא היתה מקבלת את האירוח, הממשלה היה מתחילה לבזבז את כספי משלמי המיסים לטובת שיפור האצטדיונים המזדקנים והמרקיבים של המדינה המזדקנת. כיום מזכירים המגרשים באיטליה את המתקנים העלובים והמסוכנים בבריטניה של סוף שנות ה-80'.
באותם ימים, האיטלקים היו דוגמא ומופת לכל העולם איך צריך לראות כדורגל - באחר צהריים שטוף-שמש, באצטדיונים שרמת הביטחון בהם היא כמו במסעדות משפחתיות. אבל כעת המדינה נראית כמו הזקן החולני של אירופה, בכדורגל ומחוצה לו: כמה אירוני שסילביו ברלוסקוני, ראש הממשלה, הוא גם הנשיא של מילאן, הקבוצה הכי מזדקנת בכדורגל העולמי.