גילי קצנלנבוגן ואני חברים זה חודשים ארוכים. אני יודעת עליו כמעט הכול. עד להכנת הכתבה הזו, לא היה לו מושג מי אני. "אני מתייחס לכלי הזה כמו למראה - כמו שאת קמה בבוקר, מסתכלת על עצמך במראה ומקבלת פידבקים איך את נראית", הוא מסביר את אסטרטגיית החשיפה. "אם יש לי מה להגיד, אני אומר את זה. אני לא מנסה לתקן עולם ממקום שלילי או ממקום של מתקפה, אני באמת מנסה דרך הטוב לשנות. אם זה מחלחל - מצוין. אם לא, זה גם בסדר".
הפייסבוק שינה את כללי המשחק. רשתות חברתיות התקיימו לפניו, אנשים ניהלו שיחות בחדרים וירטואליים, הכירו באתרי היכרויות וכתבו בבלוגים, אבל הפייסבוק פתח עולם וירטואלי לגיטימי לכולם: מתבוננים, מגיבים, נוכחים.
דמויות מוכרות או אנונימיות הופכות ל"מותגי רשת" עם אלפי חברים. האנשים האלה מביאים רעיונות של שינוי, מציפים אקטואליה, מביעים דעות, פרובוקציות, קישורים לעשייה אישית ושל אחרים, פילוסופיות ומשפטים הגותיים, חוכמות, חידושים, משתפים בסיטואציות, מעלים תמונות ושירים, לוקחים אותנו לישיבות, לטיולים (עד כי נדמה שאין פינה בארץ ובעולם שלא ביקרנו בה), שותים איתנו בקפה האהוב עליהם, מעדכנים אותנו ומבקשים לשמוע את דעתנו, מכניסים לסלון שלהם, לפעמים גם לחדר המיטות. הכול הולך. הם מחוברים כל הזמן' ולעתים נדמה שהם עובדים בזה.
קצנלנבוגן, יזם עסקי, הפך עצמו למותג רשת כזה. "הפייסבוק זה משהו שמאוד נעים לי. יגידו שזה בא ממקום של חוסר ביטחון, של עודף ביטחון, זה לא משנה. כל אחד מאיתנו צמא לקבל את האהבה הזו, וכמה שיותר. מי שאומר לך שזה לא מעניין אותו אם אוהבים אותו או לא, אני רק יכול לרחם עליו".
- כל אחד יכול להפוך לדמות מובילה ברשת החברתית, ולסחוף אחריו?
"אני מאמין שאנשים נולדים עם קוד גנטי שעבר אליהם - כריזמה. או שיש לך את זה, או שאין. אומרים עליי שאני כריזמטי. דרך הפייסבוק התחלתי להבין מי אני, כי אני מקבל חיזוקים. בהתחלה זה היה נראה לי כמו התחנפויות של אנשים או של חברים קרובים, אבל דרך הפעילות שלי למדתי להכיר פן שלא הייתי כל-כך מודע אליו".
- באיזו מידה זה גוזל ממך אנרגיות?
"בתקופות שמרגיש שאני נותן ונותן ומתרוקן, אני מתנתק, מוריד את עצמי מהרשת, כי כמו בכל דבר בחיים צריך מינון".
- ובתקופות רגילות, אפשר להתנתק או שזה חסר?
"חסר כמו ששוכחים את הסלולרי בבית".
- מתי הצלחת לתרגם את הכוח שצברת, לגייס את כל החברים מהפייסבוק, ולהוציא אותם מהמסך לפעולה?
"בפעילות שלי לטובת בית השנטי. נתחיל מזה שרתמתי את נינט, את שרון לנצמן מבנק הפועלים, את אדלר-חומסקי ואת מכבי תל-אביב. חלק מהאנשים האלה מכירים אותי מהעבר, וחלקם עוקבים אחרי מה שאני עושה בשנתיים וחצי האחרונות, והם קופצים לעגלה. אני מאמין שדרך הפייסבוק הצלחנו להנביט זרע שיצמח לעץ".
- איפה עובר גבול החשיפה?
"הציעו לי להשתתף ב'מחוברים'. התייעצתי עם הילדים שלי, הרגשתי שזה מפריע להם, וויתרתי".
"הכול, עד שזה מגיע לאשתי"
אולי הכול מתחיל מהצורך להיות עם יד על הדופק. לוודא שאין תוכן שאני מעלה שנותר מיותם, להשקיע בתחזוקה אינסופית, ולקבל את האישור ותחושת הערך - שנמדדת במה חושבים עליי, כמה אנשים, היכן השפעתי ובמי נגעתי.
איש העסקים יפתח ויזל היה בין הראשונים להתחבר לפייסבוק. "הסעירה אותי האפשרות לדבר עם אנשים ולחלוק חוויות", הוא מסביר. "אני משתף במחשבות, מצבי רוח, דעות פוליטיות, משתמש בפלטפורמה ככלי להתבטא. מעלה הכול, מזמין את החברים ל'שכונה שלי', מכניס את המציאות של חיי למסך, ולא להפך, לא מחפש סיטואציות כדי לכתוב עליהן".
- מה המדיניות שלך לקבלת חברים חדשים?
"בהתחלה אישרתי את כולם, והגעתי ל-800. אחר כך מחקתי את אלה שאני לא מכיר, וחזרתי ל-300 חברים. עם הזמן נהייתי 'איש פייסבוק' וחזרתי לקבל גם אנשים שאני לא מכיר, אבל כאלה שעשויים לעניין אותי. בדקתי מי עומד מאחורי הכרטיס. היום יש למעלה מאלף חברים".
- עד כמה אתה מוכן להיחשף?
"ברגע שנכנסתי לפייסבוק הגדרתי לעצמי אפס חסמים. אני לא חרד לפרטיות שלי, ומבחינתי הכול פתוח. אני חושף את חיי היומיום שלי ואת המחשבות שלי, ומי שחבר שלי הביע את הסכמתו להיות חלק מהעולם הזה. בעצם אני מעלה הכול, עד שזה מגיע לאשתי. היא לא מוכנה להיות חלק מזה. מעבר לזה, ביום שהחלטתי שהבנות שלי וחלק מחברותיהן שותפות אצלי בכרטיס, אני מבין את האחריות שמתלווה לעניין".
- מה אתה מרוויח מהפעילות בפייסבוק?
"אני לא מנסה לקדם בפייסבוק אינטרסים כלכליים או מסחריים, לא צריך הכרה, לא זקוק לתגובות של אנשים, אני מעלה תכנים כי אני מרגיש צורך לספר. יש כאלה שכותבים את זה בסיפורים ארוכים, ואני כותב, מצלם ומשתף בחיים שלי כפי שהם, לא מייפה ולא מקצין. אני נהנה מהשיתוף הזה. עזבתי עבודה שהיה בה הרבה כוח והשפעה, אני לא מחפש להשיג אותם בחזרה דרך פייסבוק. במקום הזה של הכוח כבר הייתי".
"אפשר לפעול, יש את מי להפעיל"
ברגעים מסוימים, בעיקר ברגעי שפל או חוסר ביטחון, אני מוצאת את עצמי נכנסת לרשת כדי לקבל חיזוקים. מכירה את כל הכפתורים, אלה שיעלו לי את תחושת הערך באופן מיידי ובעוצמה, קיצור דרך לתחושת סיפוק מהירה. בדומה לרכישת בגד, אכילת שוקולד, או פרויקט מוצלח שהגיע לסיומו.
"ההתעסקות בפייסבוק מרגיעה אותי, זה כמו גלולת שינה", אומרת השחקנית אסתי זקהיים. "זה משקף לי סוג של המציאות, ועולם מקביל. זה גם משמש לי כמו יומן".
- כשהתחברת בפעם הראשונה, היתה לך מטרה?
"נשאבתי לעניין דרך קשר חברי וירטואלי. התאמנתי דרך הקשר הזה, דרך ההתכתבות, על דברים שלי - איך לכעוס, למשל. היתה לנו מערכת יחסים וירטואלית, הייתי מחכה להגיע הביתה ולקרוא".
- מה המדיניות שלך לקבלת חברים חדשים?
"עד החבר ה-500 הייתי בשליטה, הכרתי את כולם או שידעתי בדיוק מי הם. אחר כך כבר לא. היום יש לי 3,750 חברים".
- זה מקדם אותך כאדם, כשחקנית?
"אני לא מעוניינת להשתמש בכלי הזה כדי לקדם את עצמי. כשעשיתי את החלק שלי בצעדה למען גלעד שליט ואמרו לי לבוא להצטלם עם המשפחה, לא רציתי. אני רוצה להיות כאחד האדם שאכפת לו, שהולך את כברת הדרך הקטנה, וזהו. לא רציתי להשתמש בזה כדי לקדם משהו.
"יחד עם זאת, אני שמחה לקדם אג'נדות חברתיות או עניינים חברתיים. גדלתי בבית שבו ההתנדבות היא ערך עליון, חינכו אותנו שבמקום לקטר על המצב, צריך לעשות. הפייסבוק נותן תחושה שאפשר לפעול, יש את מי להפעיל, יש מי שמציע, יש הרבה אפשרויות. ברגע שאתה מפורסם אתה סוג של דוגמה. זה נותן תחושה של כוח, ויכולת לנצל את הכוח כדי לעשות טוב ולקחת אחריות על מי שאוהב אותך".
- מתי זה תרם לך באופן אישי?
"לפני שנה היתה לי פריצת דיסק, נכנסתי לדיכאון ולא ידעתי מה לעשות. הלכתי לרופאים, וכולם רצו לנתח. הרבה אנשים נתנו לי בפייסבוק עצות והעבירו לי טלפונים של מטפלים, והיה בזה משהו מרגיע. אני לא לבד, אני לא היחידה שעולם ששומעת את המילה ניתוח ומתחלחלת. גם ברגעי משבר, כמו המוות של עמוס לביא, קיבלתי תחושה של יחד, הרגשתי שאני לא לבד עם האבל".
- איפה עובר הגבול של החשיפה?
"כל מה שלא נוגע אליי באופן ישיר. לי אין בעיה עם חשיפה, אני בשליטה עליה. אני כל הזמן חשופה. זה גם חלק מהאהבה של האנשים אליי, אני לא נסיכת קרח, שמצולמת בכל מיני אירועים עם החבר החדש שלה, זה לא מה שאני מספקת.
"מבחינתי הנוכחות בפייסבוק מקבילה למקום שלי כשחקנית - היא מאפשרת אינטימיות, אבל לא מאיימת. בתיאטרון אני שמה על עצמי מסכה, ופה אני מאחורי מסך. על הבמה אני יכולה להיות חשופה וקשוחה, אבל הקהל יושב, יש בזה משהו מקביל לפייסבוק. הגבולות שלי משתנים, אני יכולה להיות חשופה או לסגור את המסך וללכת. והכול בסדר, כל עוד אני שולטת בזה".
- קרה שהרגשת שאת כבר לא שולטת?
"היתה לי פעם נפילה גדולה. התחברתי למישהו בפייסבוק שתמיד היו לו צרות, והקשר הווירטואלי היה עם אופי טיפולי. אחרי תקופה נפגשנו, ופתאום קלטתי שמשהו שם לא אמין. עכשיו אני הרבה יותר זהירה, אבל בהתחלה בכלל לא יכולתי לחשוב על זה שאנשים משקרים".
Ignore לגברים, Accept לנשים
העולם של הפייסבוק גדול, ובעיקר פתוח. כולנו חברים של כולם. אין היררכיות או מעמדות, והתחושה היא שהכול אפשרי, שכולם נגישים, מתעניינים ומחכים לקרוא מה יש לנו לומר על שלהם, ויהיו שם כשנצטרך - גם אם הצורך לא תמיד מוגדר.
העיתונאית והסופרת קארין ארד התחילה את דרכה בפייסבוק עם מנטליות של עסק קטן - לקבל את כולם, ולהגדיל חשיפה. "אחרי שנתיים בערך קצה נפשי מכל המשתמע מכך, והחלטתי יום אחד למחוק את כל הגברים מהפייסבוק שלי, ולהשאיר רק את אלה שאני מכירה אישית, אלה שלא יטרידו אותי, שלא מעוניינים לנהל איתי שיחות על חיי המין שלהם, ושהרמה השכלית שלהם ידועה לי, פחות או יותר. נשים אני עדיין מקבלת ללא פילטר".
- בעצם חסמת לעצמך את סצנת ההיכרויות הפייסבוקית.
"דרכו של עולם היא שבכל מקום שבו מתקהלים אנשים משני המינים תהיה סצנת היכרויות. על זה עומד העולם שלנו - זה מה שכולנו רוצים, ולכן זה תמיד יהיה המניע העיקרי לאינטראקציה בכל מקום. בפייסבוק קל יותר 'להיראות טוב' מאשר במציאות, מה שמקל על אנשים שהביטחון העצמי שלהם ירוד 'לזהור', ומאחר שכל רווק או רווקה רוצים ברמה כלשהי לשנות את הסטטוס שלהם, היכרויות מתרחשות בפייסבוק, ובכמויות גדולות, ביחס ישר לכמות האופציות התיאורטית.
"אני אישית יצאתי לשניים-שלושה דייטים דרך הפייסבוק, וכולם הסתיימו כלעומת שהחלו, בשום דבר. אני לא מאמינה בהיכרות דרך מחשב, ואני הראשונה לדעת כמה קל לבצע מניפולציה, כל מניפולציה, באמצעות יכולת כתיבה סבירה וקצת מזל וטיימינג.
"מניסיוני, אין שום קשר בין מי שמתכתב איתך לבין מי שעומד מולך במציאות הלא מסוננת - שפת גוף, מראה חיצוני, כימיה, סגנון דיבור, קול. במציאות אתה לא יכול להתנסח, לסגנן, למחוק, או לסנן חלקים מהמהות שלך, לטוב ולרע. בגלל זה אני נגד היכרויות במחשב. ואם כבר חייבים, אני מעדיפה לעבור מהר לפגישה, כי רק אז אפשר לדעת מי עומד מולך. כמובן שבאור יום, במקום ציבורי".
- איפה עוברים גבולות החשיפה?
"אין גבולות, אבל אם מעורב בזה עוד מישהו לא אפרסם ללא רשותו. לא אפרסם גם תמונת עירום שלי".
- מה זה נותן לך באופן אישי, על איזה צורך זה עונה?
"מן הסתם מי שבוחר בחיים של חשיפה פומבית זקוק לפידבקים מהסביבה, ואני לא שונה בהרבה מחברי הקטגוריה. פרסום המחשבות נותן תחושה של שיתוף, מייצר קבוצת תמיכה ארעית, אך יעילה, ועונה על הצורך בקהל למי שאוהב לשעשע, מעוניין באמפתיה לעת מצוא, או רוצה להתייעץ בקשר לכל עניין שבעולם. לפעמים זה נותן תחושה טובה מאוד, ולפעמים התגובות גורמות לך להרגיש רע - את לוקחת הימור. זה יכול גם להשרות עלייך תחושה כוזבת של עוצמה, אבל רק מטומטם אמיתי יאמין לה".
- האם את "מוציאה" אנשים מהמסך לחיים האמיתיים?
"יצא לי לפגוש ברחוב אנשים שהם חבריי בפייסבוק, והשיחה היתה שטחית. אני משתדלת לא לתת לקשר הממוחשב לדלוף לחיים, כי אין בו ממש, והיכרות שנעשית בחוץ צריכה להתבצע מההתחלה כדי להיות אמיתית. אישית אני מפרידה בין שני סוגי הקשרים. אני מעדיפה להכיר חברים בדרך הרגילה".
אהוב ברשת, מיזנטרופ במציאות
במבט ראשון נראה שיסמין לוי, עיתונאית ב"ידיעות אחרונות", היא שועלת פייסבוק ותיקה, אבל את הכרטיס שלה היא פתחה רק לפני כשנה. "הכי לייט בלומר שיש. האקס היקר שלי, פיני אסקל (עורך אתר נענע10), הפציר בי במשך חודשים 'תפתחי כבר פייסבוק' וצחקתי לו בפרצוף. לא עניין אותי, הפחיד אותי ולא ראיתי למה כדאי לי. אכן, חטא היוהרה, אך בסוף נכנעתי בדיוק לפני שנפרדנו. זו היתה מעין 'מתנת פרידה' שאני מודה לו עליה עד היום.
"מבחינה מסוימת, פייסבוק היה באותה תקופה תחליף לבן זוג בחיי. תמיד אונליין עבורי, כל הזמן שואל אותי 'ווטס און יור מיינד?', מחזק את האגו עם לייקים. מה עוד בחורה יכולה לבקש בימינו?".
- עוד חברים בפייסבוק. מה המדיניות שלך - האם את מסננת? לפי מה מסכימה? למי מציעה?
"לרוב אאשר מי שמוכר לי, נותן מידע על עצמו, נראה פעיל ולא רק שחקן מוביל בפארמוויל. לאחרונה החלטתי להעביר את עבודת הסינון לבן הזוג החדש שלי, שיושב ועובר עליהם בעיני נץ. כעיקרון, לא אאשר אנשים שלא ניתן להבין מי הם, שחוסמים את הוול שלהם, ללא תמונה מזהה, וכאלה שמאשרים רק בנות, ואז את מבינה שהם בדרך לכיבוש כל נשות המזרח התיכון".
- איפה עובר גבול החשיפה?
"אני אדם פתוח, ישיר וכן. כתבתי לא מעט רשימות שבהן חשפתי מידע אישי ולא נמנעתי מלרשום חוויות רגשיות וטעונות שעברתי על בשרי, כמו האובדן של אמי היקרה, השחקנית לשעבר ברכה נאמן ז"ל, שנפטרה לפני שש שנים.
"בעיניי זה לא ה'מה' אלא ה'איך'. לא אכתוב פרטים טריוויאליים ומשעממים או איחולים לבביים מז'אנר ה'שבוע טוב מלא אור ואנרגיות חיוביות'. אני מעדיפה שהסטטוסים שלי יתמקדו בדעות, ביקורות ותחושות, שחבריי יוכלו להזדהות עימן, ושהם ירחפו סביב הומור, ציניות ואמפתיה. לא אחשוף מידע מיותר, משפיל ומגעיל, ואשתדל לתת לדמיון להמשיך היכן שאני אפסיק".
את מחפשת את החשיפה הזו? מחפשת את ההכרה בכישרון וביכולות?
"אין ספק שהכרה דרך כתיבה היא ההערכה הכי גדולה שאפשר לקבל. אבל אני לא מתאמצת עבורה, ולא מחפשת הכרה בכוח. ללא ספק, לבטא עולם ומלואו בשורה זה כישרון עצום, ופייסבוק למעשה נותן למי שבורך בכישרון כתיבה העדפה ברורה ובמה גדולה. היום לא צריך להיות יפים, עשירים ומפורסמים, צריך פשוט לדעת להעביר מסר באופן ברור, חד ונוגע".
- מה זה נותן לך באופן אישי, מה זה משרת?
"זה עוזר לי להישאר עם היד על הדופק, להתבטא באופן אישי, רגשי ודעתני, ולשתף אחרים בטעם המוזיקלי שלי ובמחשבות שלי. זה לא מובן מאליו, ואני לא מתביישת להצהיר שהפייסבוק הוא חלקת האלוהים הפרטית שלי, ולא רק של צוקרברג.
"הוא מחדד חשיבה, מייעל וממקד אותה, ולא אכחיש, זה גם מחמיא ומרחיב את הלב כשהצלחת לגעת, לרגש, להצחיק ולעורר מחשבה אצל האחר. זה לא רק צורך חברתי, אלא צורך אישי עמוק. במקום מסוים כולנו רוצים להיות נאהבים על-ידי הסביבה, גם אם לייק הפך ללאב החדש. בפייס אני גם מחדדת את הקשר ביני לבין עצמי, אבל אין מה להתיימר - אנחנו לא פה בשביל עצמנו. סטטוס נטול פידבק הוא סטטוס לא קיים".
- וססטוסים עמוסי תגובות נותנים תחושה של עוצמה ושל כוח?
"כולנו רוצים הכרה במה שאנחנו עושים, ועוצמה זה דבר מקסים, אך לא מדובר בכיבוש צרפת, ואני לא נפוליאון. אפילו לא ג'וזפין. צריך לשמור על פרופורציות. אם יש הרבה מגיבים, זה כנראה אומר שאנשים התחברו אליי ולמה שכתבתי, אך פייסבוק הוא משחק חברתי. אם מישהו עשה לי לייק היום זה יכול לנבוע מהעובדה שעשיתי לו לייק אתמול. יש מכלול של אינטרסים, ועדיף שאדם לא ישאב את מהותו מכמות הלייקים שהוא קיבל בסטטוס האחרון".
- הרווח האישי והרגשי שווה ערך למה שאת מקבלת בעולם ה"אמיתי"?
"אדם יכול להיות אהוב מאוד בפייס, למרות שבמציאות הוא מיזנטרופ מוחלט. שם יש לי כ-1,400 חברים, ובמציאות אני סומכת על 4 אנשים. אני ניזונה בעיקר מהערך העצמי שלי, מאהבת החבר שלי, מהערכת הבוס שלי וממה שחושב עליי אבא שלי. האהבה של חברים בפייס מרגשת, אך הם מכירים רק צדדים מאוד מסוימים בפרסונה שלי. קל יותר לכתוב 'אוהב אותך' מאשר לאהוב באמת".
- איך האנשים הקרובים אלייך מגיבים לשיתוף הציבורי?
"הם מכירים אותי, ולא מופתעים. אני לא ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד, ויש קו אחיד בין איך שאני פייס טו פייס לאיך שאני בפייס. עם זאת, היו אנשים שזרקו הערות של זלזול במדיום, נוסח 'מה זה פייסבוק?', אבל עשיתי עליהם הייד מנטלי. במקביל, התבגרתי עם המדיום ולמדתי לצנזר לעצמי מחשבות. לא כל העולם צריך לרצות למות אם היה לי יום רע".
- את "מוציאה" אנשים מהמסך?
"אני מקבלת הצעות להיפגש לקפה, אך לרוב אני דוגלת ב'מה שקורה בפייסבוק נשאר בפייסבוק'. יש לי חברה אחת שאני מדברת איתה בטלפון, אחרי שהתכתבנו לא מעט. פה ושם נפגשתי עם אנשים שעניינו אותי מעבר לרמת התגובה לסטטוס, שהעבירו לי תחושה שהם בראש שלי ושיהיה מעניין במפגש.
"מקרה יוצא דופן? טוב, את בן הזוג שלי בחצי השנה האחרונה, גל מור, הכרתי בפייסבוק. מה שהתחיל בלייקים, תגובות ושרינג של שירים בריטיים, קרירים ומלנכוליים, הפך להתכתבויות עם חילופי שנינויות ארוכות שלא היו מביישים את מגילות אסתר. הוא הציע שניפגש בהופעה של ה'אדיטורז' בארץ, ומאז לא נפרדנו. אפשר לומר שהתאהבנו דרך מילים, וגם היום אנחנו נפגשים לא מעט בסטטוסים בואכה לינקים. ב'קזבלנקה' המפרי בוגרט זורק לאינגריד ברגמן 'תמיד יהיה לנו את פריז'. לנו תמיד יהיה את פייסבוק".
"2,000 פידבקים ביום אחד"
פעילי הפייסבוק ניזונים מהפידבקים של חבריהם. בלעדיהם, הם דומים למשורר שכותב למגירה, או למלך ללא ממלכה. כי אין דבר נורא יותר מסטטוס מיותם, פוסט ללא תגובות, אף לא כוכב או אצבע אחת שלוחצת like על רעיון, תמונה או שיר.
מותגי המדיה החברתית מכירים באופן אישי מעט מהחברים הרשומים אצלם, אבל מפתחים יחסים וירטואליים קרובים ואינטימיים כמעט עם כל מי שחפץ בקרבתם. אנחנו מושפעים מהמראה שלהם, מקצועם, דרך התנהלותם, הסגנון, ההתנסחות, ההצלחה והמעמד, אולי אפילו רוצים בקרבתם. רוצים לקבל מ"הדבר הזה" שהם מחלקים, רוצים שיכירו בנו בחזרה, רוצים שיגלו אותנו, שיתנו לנו הכרה אפילו במילה, רוצים תודה.
אליאב אללוף, מנהל המדיה החברתית של "גלובס" שמסיים את תפקידו בימים אלה ועובר לנהל את המדיה החברתית של היחצ"ן רני רהב, מזהה את עצמו עם המותג וגם להפך - מקדם את התכנים של "גלובס" בכרטיסו האישי. "התחלתי במטרה לקדם את 'גלובס' בפייסבוק, ובאיזשהו מקום עשיתי משהו שלא הרבה אנשים מוכנים לעשות - הקרבתי את העמוד האישי שלי לטובת המותג", אומר מי שמכונה היום מיסטר לייק.
"עם הזמן גיליתי שאנשים בפייסבוק אוהבים אותי, את הדמות שלי בפייסבוק, הרבה יותר משהם אוהבים את הדמות של 'גלובס'. אני מקבל כל יום פניות מאנשים ששואלים אותי, 'מה הסוד שלך, איך גם אני יכול לקבל הרבה תגובות ולייקים'? כאילו שיש כאן טריק או מרשם, ואתה יכול לפרסם בחינם את הספר שלך, הדיסק או כל דבר אחר".
- אולי אין טריק, אבל מן הסתם יש בסיס.
"השלב הראשון הוא להציג את עצמי, שידעו מי אני ומה הסיפור שלי. אם אתה אותנטי כלפי עצמך, יותר קל לך להיות כזה כלפי אחרים. השלב השני הוא לעשות. אתה יכול להיות אדם שאכפת לו מהזולת, אבל מה אתה עושה בשביל הזולת? הבחירות שאתה עושה, משקפות את מי שאתה".
- מה היתרון של המדיה החברתית על פני המדיה המסורתית?
"הפייסבוק מדמה הרבה מאוד אינטראקציות חברתיות ברמה גבוהה של אינטנסיביות, ואם יש דברים שפעם לקח שנים להגיע למודעות שלהם, היום ניתן להגיע אליהם בשבועות ספורים. אני יכול לקבל ביום אחד פידבק מ-2,000 אנשים ולדעת מה הם חושבים עליי, אני לא צריך לפגוש 2,000 חברים לכוס קפה בשביל לשמוע ולהבין את זה".
- ואם אין 2,000 אנשים שמגיבים?
"אם הרבה אנשים לא שמים לב למה שאתה עושה, זה אומר שאתה לא מעניין, או שאתה לא יודע לבטא את עצמך, או שאתה נתפס בתור מישהו אגוצנטרי. כשיש פידבק מהסביבה תהיה קשוב לפידבק הזה, ותראה שפתאום התוצאות בפייסבוק משתפרות, אבל גם החיים שלך משתפרים. יש בפייסבוק הרבה אנשים שעוזרים לי להיות איש טוב יותר, שמייעצים לי בחינם, והם אפילו לא יודעים שזה מה שהם עושים. בתמורה, אני מבדר אותם".
ה-5% שעושים את ההבדל
3 שיטות לצבירת השפעה וכוח ברשתות חברתיות (כתבה: טל שניידר)
מנכ"ל חברת המחקר פורסטר, ג'ורג' קולוני, מציע 3 דרכים להגברת ההשפעה והכוח ברשתות החברתיות:
1. לדבר בקצרה. "רמת תשומת-הלב היא מזערית, ולכן, לכתיבה בבלוג אסור לעבור את רמת ה-250 מילה. כך גם לגבי סטטוסים ועדכונים - הכול צריך להיות קצר וממוקד".
2. למקד את הפעילות. "צריך לפנות לקהל מסוים שעליו הוחלט מראש, וזה כדי לא להפוך ללא רלוונטי".
3. להעביר מסר שמוסיף ערך. "לאף אחד לא אכפת מה היה אצל רופא השיניים שלך, או כמה טעים הלאטה שקנית בסטארבקס. כן אכפת לאנשים אם יש לך משהו מעניין לומר, או האם יש לך דעה מקורית או מידע ייחודי. אחת האמירות המפורסמות של תיאודור סטארגאון, סופר מדע בדיוני, היתה ש-95% מכל דבר הם זבל, וזה בהחלט נכון לגבי תוכן חברתי ברשת. כדי להיות אדם בעל השפעה, צריך לוודא שאתה יוצר את התוכן שהוא בתוך ה-5%".