הטור פורסם במגזין "חדירה" של ליידי-גלובס, שהופץ השבוע למנויים
למה יש לי הרגשה שכל אחד מאיתנו חשב על משהו מאוד מסוים כשראה את הגיליון הזה בפעם הראשונה?
רוב החדירות בעולמנו הן חדירות שממני והלאה. רובן לקוחות מפעולת היצר הראשונה, החדירה המינית המבתקת את הקיים ומערערת את קיומו. לא בכדי הגבר הוא החודר, ולצערי רבות מדי מתוכנו עדיין קוראות לבני זוגן "בעלי". נעלם מהן הקשר ההדוק בין בעילה לבעלות. הבועל הופך לבעלים באמצעות חדירתו אל מרחביה האינטימיים של זוגתו. היא לא תמיד יודעת כי גבולה נחצה, תחומיה הופרו והיא הופכת לרכוש, תוך מה שמתיימר להיות מעשה טבע מן השגרה.
מהו, אם כן, ההבדל הבסיסי בין הגברי לנקבי? זה מתחיל ברגע ההזדווגות הראשון. האיש חודר, והאישה מנוקבת (על כן ייקרא שמה נקבה). בשיאו של התהליך, האיש פולט והאישה קולטת. הורות של האב מתחילה בשניות ספורות של פליטה, והורותה של האם מתחילה בתשעה חודשים של קליטה. יחסי הגומלין בין האימא הקולטת לבין הזרע-עובר-תינוק החודר אל פנימיותה, עומדים ביסוד התפיסה האחרת שאני מבקש להציע כאן כחומר למחשבה. החדירה האמהית, החדירה לתוך עצמך כיסוד לבניית עולם אחר לגמרי.
איך יכול האדם לחדור לתוך עצמו? ממילא איני יכול לבעול את עצמי ולהסתלק, לחדור ולסגת. קל לי לנוע אל מרחבם של האחרים. קשה לי מאוד להיכנס פנימה אל תוך עצמי. לחצות את גבולותיי שלי, לשנות את התנהגותי. ולהישאר שם.
כדי שהאדם יוכל להיכנס, לחדור אל תוך עצמו, הוא צריך להיות יותר אימא מכילה ופחות אבא פולט. הוא צריך להרות את השינוי - את עצמו החדש - במשך תקופה ארוכה, עד לידתו המחודשת, הרנסנס העצמי.
דומני כי רק האנשים שיש להם אורך רוח לעצמם, המסוגלים להיות בהריון, להיות נשיים ונקביים, ערוכים גם לחשבון נפש אמיתי ועמוק. ולהשתנות. עברתי כזה תהליך בעצמי. הולדתי את עצמי מתוך תוכי. כך בעצם עזבתי את הציבוריות הישראלית. חודשים ארוכים הרגשתי שזרע נובט בקרבי. משהו בסביבה שבה חייתי, באורח חיי, בהתנהגות שלי, היה לא נכון. אלים, תוקפני, מהיר, פולט הכול ולא קולט כלום.
נזקקתי להרבה מאוד זמן כדי להבין שהזרע מבקש לתפוח, ולעזור לי להוליד את עצמי מחדש. לרגע עזבתי את כל החיים (ליתר דיוק לחמישה שבועות), ויצאתי למסע בדד בשמורת טבע רחוקה בצפון אמריקה. חמישה שבועות הלכתי עם תרמיל ומימייה. פגשתי 11 אנשים בלבד, ושקעתי עוד ועוד לתוך ההרהור, הסוגסטיה הפנימית.
בסופו של המסע ידעתי רק דבר אחד: משהו לא נכון בקצב החיים שלי. נזקקתי לעוד שנתיים של אינקובציה כדי להבין שקצב חיי שגוי. אני מבקש חיים יותר אטיים ויותר עמוקים. מבקש לקלוט, ולא לפלוט. רוצה להיות סבלני ומכיל כמו אמי, אחיותיי, זוגתי ובנותיי, והרבה פחות פולטני וקצר רוח כמו שהייתי רוב חיי.
ברגע שהבנתי את זה, עזבתי את החיים ההם, הקצרים, המתגמלים מיד, שאין בהם דחיית סיפוקים כלל. נכנסתי אל המסע הזה נבוך, ויצאתי ממנו מדויק. התחלתי את הדרך כמחפש כיוון בדרך ללא מוצא, וסיימתי אותה כמוצא שלל רב, שכל האופקים פתוחים בפניו. החדירה הזו אל תוך עצמי הכריחה אותי לדייק.
הבנתי שאני לא רוצה לרוץ יותר ריצות קצרות ומקריות, אני רוצה לרוץ מרתונים. נאלצתי להודות שאני לא מסתפק יותר בהבעת דעותיי ב-100 מילים של הודעה לעיתונות, אני רוצה להגיע אל קרקעיות רוחי בספרים של מאות עמודים. ולא די לי יותר בסיפוק של התעלול הפוליטי השבועי, אני רוצה מעורבות ארוכה, יציבה ואסטרטגית.
עברו מאז כמה שנים. רצתי כבר הרבה מרתונים, והרבה מאוד חצאי מרתונים. פרסמתי 3 ספרים, והרביעי עוד רגע בא. אני מתנדב ומעורב בפעילות חברתית וקהילתית, שהיא הרבה יותר משמעותית וחשובה ממני. אני חי את האמת הפנימית שלי כפי שנולדה יחד איתי לאחרונה. וראה זה פלא, הגעתי לכל מחוזות החפץ שלי. וההריון הפנימי הזה עוד לא תם. אולי הוא רק התחיל.
הרבה אנשים נדים לי, בייחוד מאחורי גבי, ואומרים 'הוא התחרפן'. אחרים אומרים לי בפניי, 'אתה כל-כך אמיץ'. רק חצי מהם צודקים. לא צריך אומץ כדי להביע דעות. צריך הרבה מאוד פתיחות וכנות - עם עצמך - כדי להגיע עד תחתיות הנפש ולעלות משם מחדש. היה לי קשה לפתוח את הרחם שלי בפני עצמי, ולהיכנס פנימה. לפעמים הצלחתי; כשהעזתי להסתכל לשקרים הקטנים בעיניים, לנקב את האשליות, להשפיל את הראש בפני הכישלונות והחסרונות. משם, הדרך למעלה כבר הייתה סלולה כמו מעצמה.
עוד הרהור: תמונת העולם הגברית קדמונית מאוד. בספר בראשית מופיעים שני סיפורי בריאה, שתי גרסאות שמהן העדפנו אחת; את זו הנוחה לגברים. בגרסה הראשונה מסופר על חווה שנוצרה מהצלע של האדם. הוא ראשון, והיא נוצרה ממנו. משמע הוא החשוב, והיא "תוצר לוואי".
על-פי הגרסה השנייה, "זכר ונקבה ברא אותם". הגרסה הזו מדברת על יצירת איש ואישה יחדיו. שווים בלי יתרון לזה על פני זו. ומכיוון שידוע לנו שהמין האנושי נברא בצלם אלוהים, משמע שחצי מהאלוהים המקרין את צלמו הוא נקבי. ואנחנו, שהעדפנו כל החיים את החצי הגברי בלבד, יצרנו לנו אלוהים גברי, זועם, כועס ומשמיד.
כלום לא הגיע הזמן להחזיר לחיים שלנו את החצי הנשי של אלוהים, כלום לא הגיע זמנן של אמונה ואלוהות רכות יותר, הרות ומהורהרות? אולי את זה כדאי להחדיר טוב טוב לראש. אלוהים אישה, זה לא כל-כך רע. זה אפילו כתוב בתורה.
הטור פורסם במגזין "חדירה" של ליידי-גלובס, שהופץ השבוע למנויים