מוקדם בבוקר, ועדיין הכול רגוע אצלי. רגוע בבית, ורגוע בנפש. ואני יודעת שזה זמני.
מאוחר יותר אמורים להגיע לכאן צוותי צילום ממספר רשתות טלוויזיה. הם מתוזמנים כך שכל שעה יחליף ערוץ טלוויזיה אחד את קודמו. בנסיבות האלה אני מנצלת את ההזדמנות האחרונה כשעדיין השקט שורר בביתי ולוקחת את הכלבון לטיול. דואגת שיהיה זה עבורנו רגע פרטי המוקדש רק לנו. רגע שבו רק אני והוא מטיילים ללא הפרעות מן החוץ.
אנו צועדים בשקט, זה לצד זה, מרגישים את הבוקר, ורואים את אור היום מתחיל לבצבץ לו בשכונה השקטה שלנו. לאחר שהסתיים הטיול, אנו שבים הביתה אל השקט והשלווה שעדיין זמינים לי. אני מנסה לנשום את הנשימות האחרונות של הפרטיות שלי. הרי אני יודעת כי בעוד זמן לא רב הכול ישתנה.
השעה הנקובה הגיעה, ואיתה גם צוות הצילום הראשון המורכב מכתב, צלם ומקליט. אנו מתמקמים בסלון ומתחילים את הראיון. אחריו כבסרט נע מגיע הצוות השני, מערוץ טלוויזיה שמעבר לים. הצוות הזה גדול יותר, וכולל גם תאורן ומתאמת הקלטה.
אנשי הצוות מתבוננים ב"אולפן" הפרטי שלי. הם רוצים לשנות את הסדר הקבוע בסלון, על מנת שאיראה טוב יותר בכתבה שתשודר. מטרתם להעביר את המסר בדרך קצת אחרת. אני מאשרת זאת, הרי הכול נעשה למען מטרה חשובה, והיא בהחלט מקדשת את כל האמצעים.
ושוב מתחיל הראיון, ואיתו מתחילות כל השאלות. חלקן אינפורמטיביות, וחלקן מאוד אישיות. בתום הראיון הם מבקשים שאתן להם תמונות אחרות שלו, תמונות שעדיין לא נחשפו לציבור. לזה אני כבר מתנגדת. רוצה להשאיר לי מספר צילומים שיהיו אך ורק שלי, ולא של כולם. בדיוק כמו שאני רוצה להשאיר רק לעצמי כמה סיפורים מחיינו המשותפים, שהיו פעם כל כך פרטיים.
היום עבר לו לאטו, ואיתו חלפו בביתי, כבתחנת רכבת, הרבה כתבים, צלמים, מקליטים ונלווים לכל אותם הצוותים. וכמובן שאיתם כל השאלות, התשובות, ההרהורים והזיכרונות, כל התמונות שכולם כל-כך רוצים לראות. בתום היום חשתי כי משהו נשאב מתוכי. הוא בהחלט לא הוצא ממני בכוח, אני היא זו שנתנה אותו, מתוך בחירה, עם הרבה מחשבה והקרבה - והכול למען המטרה.
בסוף אותו היום, כשחזר השקט לבית, ואחרי שהצלחתי לנוח מהמהומה שעברה עליי, הבנתי שכבר אין לי פרטיות דווקא במקום הכי פרטי שלי. הרגשתי שביתי, מבצרי שלי, הוא כבר לא אישי ורק שלי. הפינה הכי פרטית, אותו מקום סודי השמור לי בלבד, נחשפה לעיני כל. אני היא זו שוויתרה על צנעת הפרט, אבל התחושה לא פשוטה.
לצערי הרב, לא כל שהתרחש במשכני היה בהסכמתי ובאישורי. כדוגמת צלם של אחד הערוצים שנכנס אחריי לחדר הפרטי שלי, שהיה לחלוטין מחוץ לתחום, ושאליו לא הותרה הכניסה לאיש מלבדי. אין ספק שהוא נהג כך ללא מחשבה וללא כוונה רעה, אבל עצם המעשה הביא לפריצת גבולות הפרטיות שלי. איני יכולה לכעוס על איש, הרי אני היא זו שאישרתי לכל הזרים להיכנס למבצרי. לי היה זה ברור שהאישור תקף לסלון ביתי בלבד, ולא יותר.
לכל אחד מאיתנו יש פינה שהיא פרטית, שהיא רק שלו. גם לי יש פינה שרק בה אני מצליחה להתרכז, לחשוב, להרגיש, להבין ולהפנים.
באותם הימים, חשתי כי אני חולקת את המקום האינטימי שלי עם הרבה מאוד אנשים שאיני מכירה אישית, ומכיוון שכך, מצאתי לי מקומות אחרים, שנתנו לי את התחושה שהם אך ורק שלי. מקומות שהם לאו דווקא חבויים, אבל שם בהחלט הצלחתי לקבל את הפרטיות שהייתי כה זקוקה לה. גיליתי כי הרכיבה על האופניים מאפשרת לי להיכנס לפינה האישית שלי, ולא משנה המקום שבו אני שוהה באותו הרגע.
כשאני נמצאת בטבע, במרחבים הפתוחים, עם ריחות הפריחה והשקט, אני מצליחה למצוא את השלווה ואת התשובות. למרות רוכבים רבים ששותפים לדיווש, אני מרגישה כמו בקונכייה קטנה שהיא רק שלי. מרגישה לבד.
גם היום לא אחת אני זקוקה לפינה האינטימית שלי, לאותה קונכייה אישית שבה אני מצליחה להתרכז, לנשום, לחשוב ולקבל פתרונות להרבה סוגיות. וזה לא משנה אם היא שוכנת בחוץ בטבע, או צפונה עמוק בתוך הבית.
אני יודעת היום שניתן תמיד למצוא אותה.
טור זה פורסם השבוע במגזין "ליידי גלובס" העוסק בחדירה לפרטיות