לא במקרה נמנע יוסי פולק מלהגיע לפרמיירה של "התפרצות X", סרט חדש בו הוא מככב, המציג בימים אלה בתי הקולנוע. בסרטים, הוא אומר השבוע בראיון ל"גלובס", יש אשליה של נצח והוא מבחינתו רק מנסה להתרחק מהמקומות האלה.
בסרט, שכתבה עדנה מזי"א וביים בכישרון רב איתן צור, פולק מגלם את דמותו של אילן בן נתן, פרופסור לאסטרופיזיקה, הנשוי לאישה (פרס) יפהפייה, הצעירה ממנו ב-30 שנה. משהוא מגלה כי היא מנהלת רומן עם צייר כריזמטי (הויברגר) צעיר ממנו, הקנאה מעבירה אותו על דעתו. הוא עוקב אחריהם באובססיביות, וברגע של אבדן שליטה הוא רוצח את המאהב.
בעבודה על הדמות הסתייע פולק בפרופסור עודד רגב, פרופסור לאסטרופיזיקה, החולק עמו שבת יומיומי בקפה תמר. "שאלתי את עודד", משחזר פולק את עבודת התחקיר, "על המושג התפרצות X - זוג כוכבים, בהם כוכב אחד בולע את השני. מעביר מסה מאחד לשני, אחד מת ואחד חי". רגב, עד וער לראיון, מהנהן. פולק אומר שבבית הקפה המיתולוגי הזה, מגרשו הביתי זה עשרות בשנים, נוח לו להתראיין, "בין אנשים שזוקפים חצי אוזן, שומרים עלי בלי שהם יודעים. אני צריך את זה, זה שם אותי במקום. אני צריך את הקהל. גם אתה הקהל. וגם הם - רק בצורה אחרת".
הדמות שאתה מגלם מעוררת הזדהות בקרב הצופה, עד כדי טשטוש מוסרי. אתה מוצא את זה מטריד?
"הרבה פעמים אנחנו, שלא רצחנו, מסתכלים על העולם כמו על סיפור - אנחנו שומעים על הרוצחים, אנחנו יודעים על הדברים הסופיים. אנחנו פחות מקבלים את הפרטים. את המניעים. מה מרכיב את הבנאדם. איך זה באמת שם אצלו בפנים. קל ליצור דמות שקל לשנוא אותה. קשה ליצור דמות של רוצח שאתה מזדהה איתה. לא ברצח עצמו, אלא בכך שאתה לא רוצה שיתפסו אותה. אתה מגלה את זה על עצמך. זה רצון מוזר".
להתעסק בסאונד, לא בנפש
השנה האחרונה הייתה לפולק שנה פורייה ומגוונת במיוחד: תפקיד ראשי בסדרה "נבלות", ב"התפרצות X" כאמור, בהצגה "גיבורים" בתיאטרון "הבימה" שאותה הוא מביים ובה הוא משחק לצד ספי ריבלין, ששב לבמות אחרי מאבק ממושך בסרטן. פולק לא מתרגש במיוחד מהגודש: "רוב הזמן אני עושה הצגות. לפעמים יותר מהצגה אחת בעונה. לפעמים שלוש הצגות. כך שלא הרגשתי כמות גדולה של עבודה. בתקופה של צילומי הסרט היה קשה, כי הייתה לי הצגה באותו זמן. כשצילמנו את הסדרה 'נבלות', לא הופעתי ולא עשיתי חזרות לשום דבר אחר".
תיאטרון, לדידו, הוא תובעני יותר. פולק: "בסרט אני עושה דברים לפי העיניים של הבמאי. סרט זה יותר עבודה של במאי מאשר של שחקן. בתיאטרון העבודה של שחקן משמעותית מאוד. הבימאים הטובים עובדים מהשחקן. כשהם בוחרים את השחקן הם יודעים שהשחקן יעשה את רוב העבודה. עכשיו ביימתי וגם שיחקתי, ב'גיבורים'. כבמאי, אני לוקח יותר ממה שהשחקן מביא. השחקן בתיאטרון מאוד נוכח. חי את הדברים מחדש בכל הצגה, כמו בפעם הראשונה. לכן ההנחיות שלי קטנות. כי במאי תיאטרון מתעסק בסאונד, בתפאורה, במהלכים. לא בנפש".
בזכות ההמשכיות
לשאלה, האם הוא מרגיש מוערך, בין אם עבור הקריירה הענפה, ובין אם עבור הישג מקצועי זה או אחר, עונה פולק תשובה כנה ומפוקחת. פולק: "לא מרגיש הערכה, אלא המשכיות. אני לא חושב במושגים של הישגים. לא רואה הישגים, בטח שלא חושב שהיה לי הישג יוצא דופן. יש משהו שנבנה לאורך השנים, וזו המילה שאמרתי - המשכיות. זה אפילו לא מה שאתה חושב על עצמך ולא מה שחושבים עליך. זה משהו יותר חזק. אם אתה עובד או לא. עושה או לא. זה שאני עושה את זה 50 שנה זה מספיק בשביל לאשש את הטענה. תסתכל מסביב, תראה שנשארים מעט מאוד שחקנים בגיל הזה (65). העובדות קובעות. אומרים ככה, וככה, כותבים ככה וזה כותב הפוך. אם הנחל של העשייה ממשיך לזרום, זה מה שקובע.
"דבר חשוב נוסף הוא לדעת מתי לעצור. ורוב השחקנים לא יודעים מתי לעצור. אני מקווה שאדע לעצור בזמן. גם בתיאטרון המגבלות הן פיזיות, וגם לא פיזיות. כשאתה אומר: די, צריך להפסיק, זה מתחיל לחזור על עצמו, לא מעניין".
אתה חשבת פעם לעצור?
"אני כבר חושב על זה תקופה ארוכה. אבל אז באים ואומרים: 'עוד דבר אחד'. הבעיה היא בלהגיד לא".
מהיכן נובע הקושי להגיד לא?
"מהמקום המעשי. אומרים: 'אבל הדמות זה אתה'. ואתה לא מצליח לשכנע את הבמאי שלא. אתה אומר - 'בסדר, נעשה את זה בשביל ההתלהבות של הבנאדם, ההבנה והרצון'. ואולי זו הטעות. זה נמשך ונמשך ומגיע לנקודה שזה לא בידיים שלך".
מבחינת חומרים, אתה מרגיש שעשית כבר הכל?
"כן. אפילו כמה פעמים. בעבודה שלי הספקתי הכול. בעניין הזה אני מאוד מסופק. כמובן שמתחת לכל זה צריך להיות משהו שלך. איזושהי בעירה שגורמת לך לעשות משהו אמיתי. לא 'תראו כמה אני שווה', אלא הדבר שהתחלנו ממנו: לספר סיפור. כמו שאתה מספר סיפור לילד לפני השינה. אתה גורם לו להיפרד מהיום ולהיכנס למצב אחר. אתה מתווך בין הסיפור לבין מי ששומע אותו. לכן הסיפור הוא החשוב - לא אתה. שחקן צריך להיות מאוד צנוע. למרות שזה לא צנוע להגיד את זה, חשוב נורא לשמור על צניעות".
למה זה לא צנוע להגיד את זה?
"בעצם האמירה להיות צנוע, יש בזה להגיד משהו על אחרים. ראיונות בעיתון, למשל, זה ההיפך מצניעות".
אבל ראיון עשוי לגרום לקורא לשמוע את הסיפור שאתה מרגיש צורך לספר.
"אתה שחקן. רצוי שאחרי הצפייה לא תראה אותו והוא לא יראה אותך. ראיון זה צורך לא אמיתי. צורך זה לעשות הצגה או סרט. ראיון זה יחסי ציבור למה שאתה עושה. ההכרה שצריך לקדם".