בשבוע שעבר נרשם נשיאה השמיני של ישראל, משה קצב, בדפי ההיסטוריה - הפעם בנסיבות עגומות במיוחד. בית המשפט המחוזי בתל-אביב קבע כי קצב הוא עבריין מין סדרתי, אנס ושקרן. אולם דיונים מספר 606 (המשמש את נשיאת בית המשפט בימים כתיקונם), שבו הוקראה הכרעת דינם של השופטים ג'ורג' קרא, יהודית שבח ומרים סוקולוב, היה עמוס לעייפה.
כלי התקשורת הרבים שהגיעו לסקר את הפרשה והסקרנים שהצליחו לתפוס מקום באולם נשאו עיניים לעבר קצב - שקשה היה שלא להבחין בשינוי הדרמטי שחל בהבעת פניו ובעיניו שכבו ככל שנמשכה ההקראה - וגם אל עורכי דינו, בהם אביגדור פלדמן וציון אמיר, שמבטיהם הסגירו את תחושותיהם הקשות ואת תדהמתם נוכח ההכרעה החד-משמעית והנחרצת.
עם כל מילה שהקריא השופט קרא גבר הרחש בין הספסלים. איש כמעט לא נותר אדיש נוכח האמירות החריפות והקביעות הנחרצות בהכרעת דינו של קצב. רק מספסל אחד לא נשמע קול, ספסל התביעה.
התובעת המובילה בתיק, עו"ד רונית עמיאל, וצוותה, עו"ד ניסים מרום והפרקליטה מיטל אילן, עשו היסטוריה משפטית בישראל, אך לא העזו להראות את אשר על ליבם ברגעים הדרמטיים שנרשמו באולם.
עמיאל, שהנטל והאחריות לתיק המורכב הזה הונחו במלוא כובד משקלם על כתפיה הדקות, שמרה על איפוק וארשת פנים קפואה, ורק כשיצאה מן האולם הרשתה לעצמה לחזק את המתלוננות, שעמדו באומץ בקשיים של מתן עדות בפרשה העוסקת בעבירות מין.
"זה לא יום שמח ולא יום קל. לא במישור הלאומי ולא במישור האישי", אמרה עמיאל בממלכתיות המתחייבת מהמעמד, לא מסגירה דבר מהסערה שכנראה התחוללה בתוכה.
היה זה אחד התיקים הקשים שידעה הפרקליטות בשנים האחרונות, ולא רק בגלל זהותו ומעמדו של הנאשם, מורכבות העבירות והמעשים שיוחסו לו, אלא עקב הסתבכות הפרקליטות עם אמירות בנוגע לחולשת הראיות שבו.
החלטת קצב ב-2008 לבטל את הסדר הטיעון, רגע לפני שהיה אמור להודות במסגרתו בעבירות קלות יחסית, אילצה את היועץ המשפטי לממשלה דאז, מני מזוז, להתייצב בבג"ץ ולהסביר, בתשובה לעתירות שהוגשו נגד עסקת הטיעון, את הקשיים הראייתיים והיכולת הגבולית להעמיד לדין בגין אונס. "אחרי דבר כזה, מה הסיכוי שהוא יורשע באונס?", שאלו רבים.
אך לעמיאל לא היה ספק באשר לאשמתו של קצב. גם כאשר נדמה היה כי הפרקליטות מזגזגת, לא בטוחה, מתלבטת, לעמיאל היה ברור מה צריך לעשות. כבר בראשית ההליכים, בתקופה שהתיק עוד נוהל במחוז ירושלים והרבה לפני שידעה שהיא תעמוד בראש צוות התביעה בו, הבהירה עמיאל את עמדתה, שלפיה יש להגיש נגד קצב - בכפוף להשלמות חקירה מסוימות - כתב אישום שכולל שני אישומי אונס, מעשים מגונים והטרדה מינית, אך לא כולל אישום על אונס א' מבית הנשיא. מני מזוז הגדיר את חוות-הדעת המנומקת שלה כ"מבריקה".
לדברי גורם שמכיר את התיק, "בתקופה שהתיק עוד היה במחוז ירושלים, מזוז התקשה לקבל החלטה, והיו אי-הסכמות בצוות על נוסח כתב האישום, אז הם חיפשו מישהו חדש, שאפשר יהיה לתת לו את התיק ולשאול מה דעתו. עמיאל, שהנה פרקליטה בכירה וותיקה שעסקה לאורך שנים בתיקי עבירות מין רבים, נבחרה, בחנה את הראיות והגישה חוות-דעת שאומצה במלואה בנוסח כתב האישום החדש".
נקראה למערכה
עם הגשת חוות-הדעת הסתיימה מעורבותה של עמיאל בתיק, כך לפחות היא חשבה. עמיאל לא היתה מעורבת בהסדר הטיעון שהיה אמור להיחתם, בעתירות לבג"ץ נגדו או בהליכים הראשוניים שהתקיימו לאחר ביטולו.
היא היתה מנותקת מהעשייה בו עד כדי כך, שב-2006 יצאה לחופשה-ללא-תשלום לשנתיים, לאחר שהתקבלה ללימודים במכון מנדל למנהיגות חינוכית. 800 מועמדים חמדו מושב בכיתת הלימוד במכון, אך רק 12 התקבלו - והיא ביניהם.
עמיאל קיבלה מלגת קיום ומלגת לימודים ושקעה כל-כולה בלימודי פילוסופיה וחינוך, נושמת אוויר אחר מהאוויר הסמיך של מסדרונות הפרקליטות הפלילית, שמכיל סיפורים של אנסים, רוצחים, גנבים ושאר מרעין בישין.
בתוך השקט הזה פתאום צלצל הטלפון שלה. על הקו היה יהושע (שוקי) למברגר, המשנה לפרקליט המדינה לעניינים פליליים, שתהה אם תהיה מוכנה לקחת על עצמה את ניהול התיק של קצב, אחרי שראש צוות הפרקליטות בתיק, עו"ד אירית באומהורן מפרקליטות מחוז ירושלים, התפטרה מהתיק כי עמדתה בנוגע לסעיפי האישום לא התקבלה.
"פרקליט המדינה (משה לדור, א' ל"ו) והיועץ המשפטי לממשלה (מני מזוז, א' ל"ו) סומכים עלייך", אמר לה למברגר, ועמיאל לא יכלה לסרב לקריאתם אל הדגל.
היא הספיקה לסיים את לימודיה ("על זה היא לא היתה מוותרת בשביל שום תיק", אומר מכר של עמיאל), ויתרה על המשך חופשתה וקפצה אל המים העמוקים. בשבוע שעבר התברר שהיא יודעת לשחות.
רצתה להיות תובעת
עמיאל, 50, נשואה ואם לשלושה, נולדה בראשון-לציון. אביה היה אזרח עובד צה"ל, ואמה אחות בבית-חולים. במשפחה לא היו משפטנים, וגם 3 אחיה לא פנו למסלול הזה, אך מכריה מספרים כי כבר בגיל צעיר ידעה שהיא רוצה להיות עורכת דין.
החלום שלה היה אפילו יותר ספציפי: היא רצתה להיות תובעת במשפטים פליליים. לשם היא נמשכה. לשם הלכה.
כשסיימה את לימודי המשפטים באוניברסיטה העברית התקבלה עמיאל להתמחות בפרקליטות. את שנת ההתמחות הראשונה עשתה בפרקליטות המדינה אצל ד"ר יוסף בן-אור, ז"ל, ובשנה שנייה עברה לפרקליטות מחוז המרכז, ועבדה תחת שרה דותן, המכהנת כיום כשופטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב.
מספר חודשים לאחר שקיבלה את רישיון עריכת הדין, ב-1987, קיבלה אותה עדנה ארבל, אז פרקליטת מחוז מרכז וכיום שופטת בית המשפט העליון, לעבודה בפרקליטות הפלילית, ומאז עמיאל שם.
לאחר טיפוס מהיר בדרגות, מעוזרת, לעוזרת בכירה ולמנהלת מחלקה, התמקמה עמיאל בכיסא מספר 2 בפרקליטות מחוז מרכז, כממונה בכירה וסגנית פרקליטת המחוז.
בין לבין מינה אותה שר המשפטים לנציגת שר המשפטים בוועדה המחוזית לתכנון ובנייה, שהפך להיות המקום היחיד שבו התנתקה לרגע מהמשפט הפלילי.
עיקר עיסוקה של עמיאל לאורך 3 העשורים האחרונים הוא בלב-ליבו של המשפט הפלילי. בין הפרשיות המפורסמות שבהן שימשה כתובעת היו פרשת "המאפיה הרוסית" (האישום נגד אלכסנדר קניטז'ינסקי ואחרים בעבירות של חטיפה לשם רצח, זיוף ומרמה ועוד); פרשת "החתול המטפס", שבמסגרתה הורשע מרדכי מרציאנו בשורה ארוכה של עבירות אונס ומעשי סדום בנשים שאותן הכיר בנסיבות שונות; פרשת רצח הנער טל רייכמן, שנרצח בתחנת מוניות; במשפטו של שמעון זריהן, שהעד שהיה אמור להעיד נגדו, יוני אלזם, נמצא מת בתאו בכלא יום לפני מתון עדותו בנסיבות חשודות; וכן בתיק השוחד של השר לענייני ערבים לשעבר, סלאח טריף.
לא מהזן המתלהם
לעו"ד יעקב וינרוט, שייצג את סלאח טריף והופיע מול עמיאל בתיקים רבים נוספים במהלך השנים, יש דברים טובים לומר עליה. "היא פרקליטה מעולה ואנושית, ובהחלט מזן הפרקליטים שכל אחד היה רוצה לראות בשירות המדינה. היא תופסת את העניין בלי לנעוץ בו שיניים, והיא אף פעם לא שוכחת שהיא מופיעה מול בני אדם. יש לה רגישות לאדם שהיא מעמידה לדין. היא יודעת את המגבלות של המשפט ומנהלת אותו בשום שכל. לא מתלהמת, לא פוגעת בנאשמים מעבר למה שדרוש, וכשהיא טוענת לעונש היא טוענת בצורה מידתית. יש לי רק מילים טובות על עמיאל".
עו"ד שחר מנדלמן, שהופיע מול עמיאל בתיקי עבירות מין שבהן הואשמו לקוחותיו, מתאר את הפרקליטה הוותיקה כ"פרקליטה שנונה, הגונה, חברית ומקצועית". לדבריו, עמיאל "רואה את הדברים בספקטרום רחב, והיא לא מסוג הפרקליטים ש'מתאבדים על המגרש'. מבחינה מערכתית היא רואה את הדברים בצורה מאוד רחבה ונכונה, היא לא מתחפרת בעמדות שלה ומוכנה להקשיב לדעות של אחרים, גם כשלפעמים זה לא נוח. היא גם מאוד פרקטית, ואפשר להגיע איתה להסכמות".
גם עו"ד משה שרמן מפרגן. "הופעתי מולה בתיק של שמעון זריהן, ואני חייב לומר שזו אחת מעורכות הדין הישרות, הקורקטיות והמבינות שהכרתי. ממש מבינה מצב".
שרמן מספר כי דלתה של עמיאל תמיד פתוחה, ועסקאות טיעון הן לא מילה מגונה אצלה. "באתי לדבר איתה, והיא לא פסלה אותי על הסף. חבל שבתיק הזה לא שמעו את דעת הגדולים ממנה, כי אז יכולנו לסיים את התיק הזה בעסקת טיעון, אבל היא קיבלה הוראות מלמעלה לפסול אותי. היא עצמה מקשיבה, רציונלית, לא מהזן של הפרקליטים המתלהמים או השבויים בתוך קונספציה".
מנגד, אומר שרמן, היא "עומדת על שלה יפה מאוד ומופיעה מצוין. אחת מעורכי הדין הטובים בפרקליטות. בשורה האחרונה, הלוואי שהיו עוד הרבה כמוה, ואני מתכוון למה שאני אומר".
מחמאות מהסנגורים
מי שמכיר את מערכת היחסים העדינה בין הסנגורים לרשויות התביעה יודע שזה לא טריוויאלי עבור פרקליטה בכירה לקבל מחמאות גורפות מעורכי הדין המייצגים את הצד שכנגד. אז איך זה שהסנגורים שהופיעו מולה יוצאים מגדרם כדי לשבח אותה?
פרקליט שעובד לצידה של עמיאל מתאר אותה כמי שיודעת לשלוף ציפורניים אם צריך, להיות תוקפנית ותקיפה ומלחיצה, אבל זה הנשק שלא מועדף עליה.
"היא נותנת גם לעדי התביעה וגם לעדי ההגנה מרחב להתבטא, בונה עבור בית המשפט את הסיפור המלא, התמונה רחבה".
לפעמים התמונה הרחבה שעמיאל רואה מול עיניה פועלת לטובת הנאשם, והיא לא מהססת לחשוף זאת בפני הצד השני. "היא הגונה ומוסרית", אומרים עליה קולגות.
באחד המקרים שהגיעו לעמיאל, ההגינות הזו קיבלה ביטוי קיצוני. עורך הדין הפליליסט מנחם רובינשטיין מספר: "לפני כמה שנים ייצגתי בחור בשם רגב שוובר, שהואשם באינוס ילדה בת 12. בהתחלה הופיעה בתיק איזה פרקליטה רעה, אך בשלב ההוכחות היא עזבה את התיק. יום אחד אני מקבל טלפון מרונית עמיאל, שאומרת לי 'קראתי את התיק של שוובר. הוא לא עשה את המעשה שמייחסים לו. מצפוני והכרתי המקצועית אינם מניחים לי לנהל את התיק, ואני חוזרת בי מכתב האישום'. זה לא קרה לי בממלכת הרשע שאני נמצא בה 35 שנה, אלא פעמים בודדות".
לדברי רובינשטיין, עמיאל "היא קודם כל מענטש. מקצועית, הגונה ישירה, עניינית ומכבדת, ולא רומסת אף אדם בדרכה, גם כשהיא אסרטיבית ונחרצת. פרקליטה חביבה, הגונה מוסרית".
כששומעים מה שיש לו לומר על פרקליטות אחרות, המחמאות מקבלות משנה-תוקף. "חלק מהנשים שמשרתות בפרקליטות הן כל-כך טובות-לב, שאם ציפורן יד ימין תשרוט את יד שמאל שלהן, הן ימותו מהרעלה עצמית. היא מזן אחר, וכל מילה שאומר עליה תפחית מערכה".
גם לעו"ד מנדלמן יש סיפור שמתאר את אנושיותה של עמיאל. "ניהלתי מולה די מזמן תיק אינוס שנגמר בהרשעה בסופו של דבר, אבל גיליתי פרקליטה הגונה שמאוד נוח לעבוד מולה. היא מזן הפרקליטים שנעים לעבוד מולם, היא חברית ויחד עם זאת מקצועית. הלקוח שלי הואשם באינוס אשתו כשהיו בהליכי גירושים. במהלך ניהול התיק אמרה לי עמיאל: 'שחר, שייפרד ממנה בהקדם, שיגמור את זה בצורה מכובדת, ואני אסכים שהוא לא ילך לבית-סוהר. זה היה תיק מאוד טעון רגשית וקשה, והיא היתה מאוד קולגיאלית".
שרמן מוסיף כי "עמיאל מחפשת את מה שמגיע לה ולא זזה ימינה ושמאלה, אבל היא לא מחפשת אובר. היא קשוחה - אבל במידה הנדרשת. הלוואי שהיו הרבה כמוה בכל הפרקליטויות במדינה".
חבריה בפרקליטות אומרים כי עמיאל רואה ביכולתה לסגת מתיק שהיא לא מאמינה בו "פריבילגיה אדירה שיש לפרקליטים", ורואה את תפקידה בפרקליטות ככזה שכולל לא רק "תביעה" - אלא גם "חובה למצוא את האמת, כמה שזה נשמע קלישאתי".
גם בקרב ראשי המערכת זוכה עמיאל להערכה. פרקליט המדינה, משה לדור, והיועץ המשפטי לממשלה לשעבר, מני מזוז, הביעו את אמונם בה כשהחליטו להפקיד בידיה את תיק קצב, וגם העובדה ששמה עלה השנה כמועמדת להחליף את רות דוד, פרקליטת מחוז תל-אביב שפרשה באוגוסט 2010 מתפקידה.
אף שנחשבה לבעלת סיכויים גבוהים לקבלת התפקיד, החליטה עמיאל שלא להגיש את מועמדותה. ההערכות היו שהיא נמנעה מכך עקב חברותה הקרובה עם אריאלה סגל-אנטלר ובשל רצונה לכהן כפרקליטת מחוז מרכז בהמשך. חברתה סגל-אנטלר אכן נבחרה לתפקיד.
מועמדת טבעית לפרקליטת מחוז
"היא מתאימה מאין כמוה להיות פרקליטת המחוז הבאה", אומר רובינשטיין. "שאלתי אותה למה היא לא הלכה להיות פרקליטת מחוז תל-אביב, והיא חייכה. אני מעריך שהיא לא רצתה להיכנס לקן צרעות הזה, כי דבורה לא ששה להיכנס לקן צרעות. היא שייכת לז'אנר שהייתי רוצה לראות הרבה ממנו בפרקליטות. אני לא קול קורא במדבר. רבים חושבים כמוני, והיא צריכה להיות פרקליטת מחוז, לא רק בגלל שהיא יודעת לראות את התמונה משני הצדדים, אלא בגלל שהיא קודם כל כריזמטית, רואה את הדברים בפרספקטיבה נכונה ויודעת מה שהיא עושה".
עמיאל נחשבת היום למועמדת טבעית להחלפת פרקליטת המחוז המכהנת, עו"ד רחל שיבר, לאחר פרישתה. "ולא בכדי", אומר מנדלמן. היא מועמדת ודאית, וקשה לי לראות מי יכול להתחרות אתה על הכיסא הזה. נתברך אם תהיה לנו פרקליטת מחוז כזו. היא יודעת את העבודה, לא מפחדת לסגור עסקאות טיעון, ולא מפחדת לקחת החלטות אמיצות, גם אם הן קשות מאוד לפעמים".
גם את ההחלטות בתיק קצב עמיאל ידעה לקחת, כשהיא מודעת לכך שהאחריות לתוצאות - לו יהיו גרועות - תוטל עליה בלבד, אף שהיא עובדת בשיתוף-פעולה מלא עם עו"ד ניסים מרום, שזכאי אף הוא לקרדיט מלא על התוצאות בתיק.
שניהם חילקו ביניהם את החקירות וגייסו את האישיות השונה שלהם - מרום הצעיר יותר, החריף ועם הטמפרמנט, ועמיאל הוותיקה שאוהבת לספר את הסיפור - לטובת בניית תמונה מושלמת בפרשה.
תיק קצב גזל את כל זמנה של עמיאל, ולמעט טיפול מועט בענייני הניהול השוטף היא היתה כמעט מושבתת מעשייה אחרת. "זה תיק של פול טיים ג'וב", אומרים מקורביה. פרקליטת המחוז, עו"ד רחל שיבר, הבינה זאת ופינתה לה את השולחן והלו"ז.
בראיון קצרצר וחריג שנתנה לאחד העיתונים על רקע שביתת הפרקליטים, הודתה עמיאל כי היו לילות בשנה האחרונה שבהם "יותר מפעם אחת" לא ישנה בגלל ההתעסקות עם תיק קצב. ולא רק בתיקה הזה, הבהירה. עבור מי שעוסקת בתיקים שמכריעים בנוגע לחירות ולחיי אדם, להתהפך במיטה בלילה זה דבר שבשגרה.
אחרי כל העבודה הקשה ולילות ארוכים ללא שינה, עמיאל כמעט לא הגיעה להכרעת הדין. בחודש שעבר ישבו מרום והיא כל אחד בביתו וכססו ציפורניים בהמתנה לסיום שביתת הפרקליטים.
רק ב-2:00 לפנות בוקר, ביום הקראת ההכרעה בתיק, קיבלו הפרקליטים SMS שבישר להם על תום השביתה ועל כך שהם יכולים להתייצב לדיון. מישהו כנראה חשב שזה לא יהיה פייר שהם לא יוכלו להיות שם בגרנד-פינלה.
עו"ד רונית עמיאל
גיל: 50
סטטוס: נשואה + 3
תפקיד: ממונה בכירה וסגנית פרקליטת מחוז מרכז
ותק בפרקליטות: 27 שנה
תיקים בולטים: פרשת "המאפיה הרוסית", פרשת "החתול המטפס" ותיק השוחד של השר לשעבר סלאח טריף
חנינה לקצב: יריית הפתיחה כבר נשמעה
הקריאות לחון את משה קצב היו צפויות, אבל לא בשלב מוקדם כל-כך. פחות משבוע מאז ניתנה הכרעת הדין במשפטו של נשיא המדינה לשעבר, שהורשע בשני מעשי אונס, מעשים מגונים, הטרדה מינית ובשיבוש הליכי משפט, ולפני שנשמעו הטיעונים לעונש ונגזר דינו, כבר נשמעה יריית הפתיחה בקמפיין הציבורי להשגת חנינה עבורו.
שלשום (ג') קרא שר המשפטים לשעבר, יוסי ביילין, לחון את קצב. בראיון בתוכנית "פוליטיקה" בערוץ 1 אמר ביילין כי משפטו של קצב היה תהליך טראומתי למדינה כולה. "מבחינת הדמוקרטיה הישראלית זה היה מבחן בגרות שהיא עברה. אני מעריך שהוא יישלח לכלא, והוא צריך להישלח לכלא, אבל מיד אחרי זה צריך להקל בעונשו ולחון אותו. אני לא חושב שמגיע לנו כישראלים לראות את הנשיא שלנו בכלא, ומבחינתו לדעתי העונש האמיתי שלו זה להיות ברחוב מול אשתו, ילדיו ושכניו, וזה העונש האמיתי הרבה יותר מאשר להיות בכלא".
שופט בית המשפט המחוזי בתל-אביב בדימוס, שלי טימן, לא אוהב את הקריאה הזו. "חנינה מיד לאחר מתן פסק הדין, הכולל את הכרעת הדין וגזר הדין, היא דבר גרוע, המעליב את מערכת המשפט, מוריד מכבודה ומייתר את ההליך השיפוטי. בכל הפעמים שזה נעשה, ונעשו דברים כאלה בעבר - לרבות תקדים בעניין אנשי השב"כ בפרשת קו 300, שחטף ביקורת קשה - זה היה לא ראוי. זה דבר שלא ייעשה".
אך לא רק השלב שבו עולה הקריאה למתן חנינה לנשיא לשעבר מטריד את טימן. לדעתו, עצם הבקשה לא ראויה. "גם לגופו של עניין אני חושב שאין על מה לדבר. חוץ מפוליטיקאים או מקורבים אני לא חושב שיש מישהו שייתן את ידו למתן חנינה לקצב. לשכת הנשיא, הגוף המייעץ לו בענייני חנינות והפרקליטות שמביעה דעה בנושא, לא יוכלו להתייחס ברצינות לחנינה, כשמדובר במעשים נאלחים ואיומים כאלה מצדו של האזרח מספר אחת, כשמדובר באינוס בכוח וכשלדעתי האישית - ואינני רוצה להשפיע על בית המשפט בעניין - הנפילה שלו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא אינה יכולה להיות נימוק לקולא. דווקא מעמדו הרם כמושא לחיקוי ולדוגמה טובה צריך לפעול לרעתו".
לדברי נשיא בית המשפט המחוזי בתל-אביב לשעבר, השופט אורי גורן, "מוקדם מדי לדבר על חנינה. כל הדיבור בנושא זה פסול מעיקרו. בית המשפט המחוזי עדיין לא סיים את תפקידו, לא היו טיעונים לעונש, לא יודעים מהו העונש שקצב יקבל, וכבר פוסלים אותו מעונש? זה נושא משונה שיש בכלל דיון על כך. איך אפשר לדבר עכשיו על עונש? על חנינה? אם העונש יהיה קל אז תהיה חנינה? על מה ניתן עכשיו חנינה? איזה אבסורד זה?"
לדברי גורן, העלאת העניין על סדר היום התקשורתי עלולה להשפיע על הרכב השופטים בתיק. "יש לזה השפעה על מתן גזר הדין. צריך לחכות בסבלנות לגזר הדין ולתוצאות הערעור, שככל הנראה יוגש בתיק. יש עוד הרבה מאוד הליכים ודרך ארוכה שצריכים לעבור לפני שמדברים על חנינה, ובטח לפני שמבקשים חנינה".