בערוץ הספורט מנסים, כמעט בכוח, להנשים מלאכותית את הגווייה שנקראת "כדורגל ישראלי". באמצע השבוע שידרו שם את משחקי גביע המדינה שכללו קבוצות מהליגות הנמוכות. מדובר במופע אנושי עם טעם של פעם: שחקני נתיבות למשל, בהדרכתו של כדורגלן העבר סתיו אלימלך, הדיחו את רמת השרון מהליגה הלאומית וכל חובב ספורט לא יכול היה שלא לחייך אל מול מראות השמחה הספונטנית.
בין לבין, נפלה עלטה על האצטדיון בהרצליה: אחת מאותן הפסקות חשמל שלמרבה הצער אינן זרות לכדורגל הישראלי. על קו הטלפון הועלה אריאל שיימן, בעלי מכבי הרצליה. באולפן רצו לדעת בסך הכל מתי יחודש זרם החשמל, אבל שיימן היה נסער: כמה דקות קודם לכן, פקפק שלמה שרף ביכולתם המקצועית של המאמנים באזור השרון. שיימן החל למנות את שמות המאמנים במחלקות הנוער שלו, כדי להוכיח את ההפך. לא בדקתי, אפשר שהוא צודק, אבל אפילו אם שיימן מחתים מחר את פרגוסון ומוריניו כדי שיעבדו קצת עם הנוער של הרצליה, השורה התחתונה נותרת בעינה: מדובר בקבוצה שמושכת כ-50 אוהדים למשחקי הבית שלה.
הכדורגל הישראלי מת בחוסר כל, וכל מה שנותר ממנו הוא הטעם החמצמץ של הוויכוח ליד הקבר הטרי: ההוא אמר ככה וההוא אמר אחרת, כשמסביב הולכים נוטשים את היציע (ואת המסך) גם אחרוני הצופים.
ואם לוויכוח בין צמד השינים, שיינמן ושרף (אגב, האחרון טען להגנתו שהרצליה היא בכלל לא באזור השרון, מסוג הטענות ששומעים בדרך כלל מפיהן של המתמודדות ב"היפה והחנון"), הוקדשו דקות ארוכות של תקשורת ספורט, מה נגיד על פרשת פיטוריו של אבי נמני, על הפקדת דרכונו של דגלאס דה סילבה במשטרה, על מעצרו של לירון זרקו.
"מי?" שאלו את עצמם לא מעט חובבי כדורגל השבוע.
בדקה ה-90, אתה גורם לפנדל
הנה סיפור אמיתי: לפני כמה שנים התוודה בפני מישהו ששימש כמתווך בין אחד ה"בטים" (תחנות הימורים לא חוקיות) לבין כדורגלן בליגת העל, שהטה משחק של קבוצתו. הפרשה אמנם נחשפה, זעזעה את עולם הכדורגל בישראל ואפילו נחקרה. אבל כתבי אישום לא הוגשו בגינה, אולי מפני שחקירה של הטיית משחק היא קשה מאוד: גם אם בצד אחד של המשוואה מתנהג כדורגלן על הדשא בצורה חשודה, ובצד השני מצטברות עדויות על יחס-הימורים (ליין) חריג לאותו משחק, עדיין הקשר הוא נסיבתי בלבד - הרי מותר לשחקן לתפוס יום חלש במיוחד. לכן כל עוד אין העברת כספים מתועדת (והחבר'ה ב"בטים" מעדיפים לעבוד עם מזומנים שלא משאירים עקבות), קשה מאוד לסיים חקירה שכזאת בהגשת כתב אישום.
מכיוון שכך, סומכים על המערכת שתנקה את עצמה: מה שאסור לי לכתוב בעיתון, אחרת אני חשוף לתביעת לשון הרע, צועקים ביתר קלות ביציע, ובעלים של קבוצת כדורגל הרי לא זקוק לפסק דין כדי לא להאריך חוזה של שחקן שנראה לו חשוד.
תולדות הכדורגל הישראלי רצופים בלא מעט מקרים של שחקנים שמעולם לא הואשמו באופן פומבי, קל וחומר לא הורשעו - ובכל זאת הקריירה שלהם דעכה כי "כולם ידעו". הבעיה היא שבשנים האחרונות, הבעלים בפועל של כמה קבוצות, נקשרו לגורמים עבריינים (ומאחר שפתחנו את הדיון במכבי הרצליה, נבהיר מיד שלא בקבוצה הזאת עסקינן).
התקשורת אשמה. או שלא
השבוע בכדורגל הישראלי נפתח עם המחווה לאבי כהן המנוח באצטדיוני ליגת העל, והדרדר מהר מאוד לסאגה הבלתי נגמרת בין טביב להראל, למערכת היחסים בין גולדהאר לנמני, ולקינוח קיבלנו גם את זרקו-דה סילבה, בטעם רטרו של כפר סבא.
אפשר שגם תקשורת הספורט אשמה: אבי כהן היה איש יקר וכדורגלן מוכשר, אבל בסופו של דבר מדובר בגבר בעשור השישי לחייו שנהרג בתאונת דרכים, בוודאי לא משהו שמצדיק "פריצות" באמצע החדשות לקבלת עדכונים במצבו הרפואי המתדרדר. אבי נמני הוא בסך הכל מנהל כושל שפוטר על ידי בעל הבית, והסיפור בין זרקו לדה סילבה, שרב בו עדיין הנסתר על הגלוי, לא היה מקבל אפילו שורה במדורי הפלילים.
האם כל החשיבות שהקנתה לכל אלו התקשורת מקורה בהתדרדרותה המקצועית, ביצירת עולם פיקטיבי שבו "כוכבים" שלא מביאים אפילו אלף צופים למגרש כדורגל נתון, נוהגים בב.מ.וו, עונדים שעון ברייטינג, לובשים חליפות של ורסאצ'ה ויוצאים עם דוגמניות? כן ולא: הייתי במערכת "גלובס" ברגע שהתקבלו בה שתי ידיעות על סיום יחסים מקצועיים: פרטנר (אורנג'), אחד המפרסמים הגדולים במשק הישראלי, נפרדו ממשרד הפרסום שלהם, שלמור אבנון עמיחי, אחרי 12 שנים מוצלחות, ובאותן דקות ממש נפרד מיץ' גולדהאר מאבי נמני. במערכת של עיתון כלכלי, היה צריך הסיפור הראשון לעורר הרבה יותר עניין מהשני, ובכל זאת - כל שיחות המסדרון עסקו בפרשת נמני. אם תרצו, אין הוכחה טובה יותר לכוחו של הספורט בכלל והכדורגל בפרט: גם אם במקביל היה שולח ביבי הביתה את אלי ישי, נניח, אף אחד לא היה מרגיש (כמו שאף אחד לא שם לב בשעתו לכך שרבין התפטר מתפקידו כראש ממשלה בסמוך לניצחון ההיסטורי של מכבי ת"א בכדורסל על צסק"א).
איפה ברוש ועיני של הכדורגל?
אם תרצו, דווקא העניין שעורר הכדורגל הישראלי השבוע, בשיא עליבותו, בכותרות שנעו בין צהוב לפלילי, יכול להפיח גם תקווה מסוימת בכל מי שעדיין מתגעגע לכדורגל אמיתי. הכדורגל עדיין בוער בנשמתם של לא מעט מאוהדיו. מאין יבוא עזרנו? אולי מהמקום שבו נסגר השבוע ה"דיל" בין נציגי העובדים לנציגי המעסיקים מעל לראשה של הממשלה: במקום בו המערכת הממונה אינה מתפקדת, ייטלו כוחות השוק את ניהול העניינים לידיהם.
האמינו או לא - אבל בכדורגל זה אפילו עוד יותר בעייתי (העסקנים בארץ מוגנים על-ידי העסקנים באופ"א ופיפ"א), אבל בשבוע שבו הלא כלום הפך לגועל-נפש של ממש, אולי הגיע הזמן לשבור את הכלים.