אני מניח שלשאלה הפשוטה: "סלח לי בבקשה, מה השעה?", אני מוכרח לענות: "מצטער, אין לי שעון". העובדה שאין לי שעון היא חיונית מאוד לסיפור שלנו. כי העובדה שדווקא אני נבחרתי לייצג את עולם העיתונות הישראלי באירוע של מותג השעונים המולטי-יוקרתי Audemars Piguet בדיסלדורף, היא לא פחות ממוזרה, אם כי מבחינתי היא מאוד משמחת, בעיקר מפני שכחלק מהחגיגה המפוארת - כראוי למותג כה נחשב - נפלה בזכותי ההזדמנות הנדירה לשהות בחדר אחד עם אייקון הספורט המוטורי המפורסם ביותר בעולם, מייקל שומכר, האיש והפורמולה 1.
בואו נעשה סדר בדברים. Audemars Piguet מעניקים חסות לגדולי הספורטאים בעולם ובכל התחומים. מליאו מסי של ברצלונה ועד לי ווסטווד, מי שהעיף את טייגר וודס מהצמרת והפך להיות אלוף העולם הנוכחי בגולף. ויש עוד: גם אחד מאלופת העולם בקריקט ביקש להיות שגריר של החברה ואפילו סבטלנה זקרובה (נו באמת: הבלרינה המפורסמת מבלט "בולשוי", תתביישו) ביקשה לדגמן בקטלוגים של AP את דגמי הנשים. אז הנה, יש לנו מנצח: מייקל שומכר נבחר ממש החודש להיות האייקון החדש של Audemars Piguet - וכנראה שזה רק עניין של זמן עד שרפליקת שעון ה-AP שלו תצא אל השוק. עוד קודם להכרזה, הוא הגיע להתארח במפעלי החברה, וכמי שמינקות היה פריק של מכניקה וטכניקה, הוא התלהב כמו ילד בחנות ממתקים ושחרר למעצבי-הבית רעיונות, שככל הנראה ייושמו בדגם החדש שיישא בקרוב את שמו.
אז היה לי את הכבוד לפגוש את האליל, כמה שעות לפני שהוא עולה על מסלול המרוצים במסגרת ה-ROC השנתי. אה, ROC הם ראשי התיבות של Race of Champions שבו מתחרים מיטב נהגי המרוץ בעולם בטורניר בשיטת ה"ראש בראש" עד לגמר. אבל אחת השאלות הראשונות ששאלתי את - תרשו לי לקרוא לו פשוט שומכר, היתה, למה אנשים עדיין צריכים להסתובב עם חתיכת הברזל המסורבלת הזו על היד? הרי שעון יש לך בפלאפון, על צג המחשב, על ממיר הטלוויזיה, על הקיר במשרד, בלוח המחוונים ברכב ועוד. ורוב הסיכויים שבשל העובדה שהם מצוידים במנגנון קוורץ מתקדם בשקל תשעים, כל אלה גם יהיו מדויקים הרבה יותר מהשעון המכאני היוקרתי. כן, זה עם כל 400 החלקים שיש לך על היד והחור הענקי שיש לך בכיס. שומכר הביט בי בחיוך סלחני ולא גמגם לרגע. הוא הביט בסיפוק בשעון ה-AP שלו (אחד מדגמי ארנולד שוורצנגר. אזל מהמדפים, תודה ששאלתם), שחרר אנחה של עונג ואמר בקור-רוח של אלופים: "זה משקף את האישיות שלי. מבחינתי, זו יצירת אומנות ואופן של ביטוי". לך תתווכח. הבנאדם זכה שבע פעמים בתואר אלוף עולם. מה אתה עשית בחיים שלך?
לשומכר עצמו - כמו למכורים אחרים - יש כבר כמה שעונים של היצרן הנחשב במגירת חדר השינה, אבל את האחרון באוסף הוא קנה דווקא לאשתו. כן, רק העיתונאי החטטן מישראל לא יכול היה להתאפק ושאל: "תגיד, עם כל הכבוד לאוסף, לאשתך כבר קנית אחד?". כן, הוא קנה לה. כן, של AP . ובגלל ששעוני נשים הם יקרים פחות, גברים עם אינטליגנציה רגשית גבוהה כמו שומי, נוהגים להזמין אותם בציפוי יהלומים העושים נפלאות לפרק כף היד הנשית ולשלום הבית הגברי.
תודה שחזרתם. אנחנו בראיון אחד על אחד עם מייקל שומכר. בתפקיד המראיין, אני. והמרואיין, נו, הוא כל-כך יפה, ונחמד וקול, שבשנייה אתה שוכח שיושב מולך גדול נהגי הפורמולה 1 המחזיק את שיא הניצחונות של כל הזמנים. בדיוק בגלל זה החלטתי לא להתרגש, לשמור על ריכוז ולהקשות בשאלות הכי רציניות שעיתונאי כל שהוא יעמיד בפניו היום.
אני: וואי, איזה שרשרת יפה. מה זה?
שומכר: "אני חושב שזו שן של נמר".
אני: תגיד, יוגה? מדיטציה? מה אתה עושה כדי להירגע לפני מרוץ?
שומכר: "ישן".
אני: בכל-זאת, מה אתה עושה כדי להרגיע את קצב הלב לפני התחרות?
שומכר: "האמת שגם כך, יש לי קצב לב נמוך. לשותף שלי לשעבר זה נע בין 186 ל-200. אצלי זה לא עובר את ה-115".
אני: יש לך אמונות טפלות?
שומכר: "רק אם זה מתאים לי באותו הרגע".
אני: אז תכלס, עם איזה אוטו אתה נוסע לעבודה?
שומכר: "נו, ברור שמרצדס. יש לי C63. צעצוע נחמד".
טוב, שלא יהיה לכם ספק שמיד רצתי לאינטרנט כדי לראות איך נראה הצעצוע של שומכר (שבגילוי נאות, מוביל עכשיו את הקבוצה של חברת הרכב הגרמנית). בשתי מילים? אחלה מרצדס. בקצת יותר, ביבוא אישי, גם אחרי מס קנייה מטורף, הובלה ובולים, היא תעלה לכם פחות משעון ה-AP שיש לו על היד. זה רק כדי שנדע למי יש יותר כבוד, כן?
אחר-כך הוא סיפר על השותף החדש שלו ועל הפרישה ההיא שממנה חזר אחרי 3 שנים בהן שימש כיועץ יוקרתי. על כך שייקח לו קצת זמן לחזור לכושר ושאין לו שום דבר נגד סבסטיאן וטל, הילד החדש בשכונה שבמרוץ הפורמולה האחרון הראה לו את השמשה האחורית ואת 256 הנקודות שהביאו לו את האליפות. סבסטיאן עשה את זה כשהוא רק בן 23 והפך להיות האלוף הצעיר ביותר בכל הזמנים. משהו ששומכר כבר לעולם לא יהיה.
אני: יש קנאה?
שומכר: "להיפך, הוא חבר שלי, ואני תומך בו. אני אפילו משחק איתו שחמט לפני תחרויות".
אני: יש לך עצות לתת לו לפני התחרות הערב?
שומכר: "אין לי כוונה לשים את עצמי כנותן עצות. הוא לא צריך את העצות שלי".
ואני חשבתי עליו, על סבסטיאן, הילדון ההוא, עם כובע הגרב המצחיק של רד-בול על הראש. כשהוא ירד אמש מהרכב בכניסה לאינטרקונטיננטל לא ממש הצלחתי לזהות אותו. נראה סתם ילד טוב, קצת חנון אשכנזי. רק אחר-כך, כשקפצו עליו עשרות צעירים מעריצים והתחננו לחתימה, הבנתי שהנער מטאור.
הייתי יכול בקלות להיכנס להרהורים נוגים של משבר גיל ה-40 בסגנון ה"איך חולפת לה תהילת עולם" וכדומה, אבל עם כל הכבוד, איפה סבסטיאן הילד ואיפה שומכר. שומכר זו קלאסה בפני עצמה. נכון שהוא תכנן לחזור לעונת קאמבק קצת יותר מפוארת, או לפחות מוצלחת. אבל גם הוא לא האמין, שלקראת יומולדת 42, הוא יסיים את המרוץ החשוב בהתנגשות אכזרית עם ויטאנטוניו לוצי. כזו, שממנה רצים ישר לבית-הכנסת, מדליקים נר ומברכים הגומל. לא נורא, מקום תשיעי זה לא בושה - ותמיד יש את השנה הבאה.
לפני כמה חודשים, הבכור שלי גילה את שעון הצלילה הישן שלי שוכב במגירה וביקש לרשת אותו בעודי בחיים. הסכמתי. איבדתי מזמן את החשק לבדוק אותו בעומק של 200 מטר. את השעון זאת אומרת. גיליתי שאין לי שום אמירה אופנתית או חברתית להצהיר - בלי להעליב אף אחד - בשעון ה-CASIO הדיגיטלי שקניתי בקניון, בגחמה של רגע. נכון שהוא תמיד יהיה יותר מדויק משעון ה-AP שיש לשומכר על היד, אבל זה רק בגלל שהשעון של שומכר הוא מכני - וסטייה של בין 5 ל-7 דקות(!) בחודש היא בגדר הנורמל. שלא נתבלבל, אף אחד לא קונה Audemars Piguet כדי להיות השעון הדובר. אני אסתכן ואגיד יותר מזה. להבדיל מכמה שעונים מפירמות שכל מיני נובורישים חמים מהתנור מתגאים בהם במועדונים, בעלים של Audemars Piguet לעולם לא ישוויץ בשעון שלו, הוא פשוט יענוד אותו. מי שמבין, שיבין לבד.
נחזור לאדמת גרמניה. אלה מוצאי-שבת קפואים בבירת וסטפאליה ועשרות האלפים שגודשים את ה-SPRIT ARENA רוצים לראות רק דבר אחד. את גרמניה מנצחת. מבחינתם, בסצנת הסיום מופיעים בסוף הערב על הפודיום, לפי סדר חשיבותם: מייקל שומכר, סבסטיאן וטל וגביע אחד גדול. הם צריכים להגיע לשם כשהם משאירים בעשן האגזוז שמות כמו אלן פרוסט האגדי מצרפת, אלוף הלה-מאן היוצא טום כריסטנסן, נהג המרוצים המצליח ג'ייסון פלטו האנגלי, או מי שניצח לא מזמן את מרוץ הנסקאר של לאס-וגאס - האליל האמריקני קארל אדוארדס. לא פשוט בכלל.
ביציע הפלטיניום של מתחם ה-V.I.P בו אני יושב מחלקים לנו כוסות שמפנייה גבוהות לשיפור הפוזה ואטמי אוזניים כנגד הרעש העצום שמשמיעות המכוניות. משהו נגד הסירחון של הדלק השרוף שממלא תוך כמה דקות את האצטדיון הסגור עוד לא גילו. בעצם מי יודע, אולי הקהל הגרמני דווקא אוהב את הריח של הנפלם על הבוקר. הטורניר נפתח לקול מצהלות הקהל המקומי וכבר באחד השלבים המוקדמים, אסון: הישבן של ה-RX 150 שבו נוהג שומכר מחליק ופוגע בשלט הפרסומת. שתבינו, זה לא פורמולה 1. ב-ROC מתחרים הנהגים בכל מיני דגמים מוזרים ומצחיקים, כמו ה-RX 150 שמזכיר קצת באגי או דגם ה-SEATER-2 - שחוץ מזה שהוא נורא דומה למכוניות המרוץ של אמצע המאה הקודמת - יושב בו עוד אדם נוסף, שתפקידו, ובכן, בעיקר לנופף לקהל לשלום. תאונת הפח מעקבת את שומכר באופן משמעותי ולמרות התאוששות מהירה ודיוק בפניות הבאות, הוא מפסיד את הסיבוב לקול נהמת האכזבה של הקהל הגרמני הנאמן. כשהוא עולה לסיבוב הבא, עם רכב אחר לחלוטין, הכרוז מודיע שמבחינת שומכר זה הקרב של "להיות או לחדול". הקהל דוחף אותו בצעקות והוא מנצח בהפרש ניכר וחוזר לתמונה.
משלב רבע-הגמר שומכר לא מפסיק לנצח ובכל סיבוב הקהל יוצא מגדרו יותר ויותר, כששאגות גרמניות גוברות על נהמת המנועים ומרעידות את ההיכל. כך, עד האביונה הגדולה של קו הסיום, התפוצצות הקונפטי, זרם השמפניה והטקס המסורתי על הפודיום. ושוב, גם השנה, זה מייקל שומכר - שבמושגים של חובב הספורט המוטורי הגרמני הוא בחזקת אל - ולצידו, על אותה במה, סבסטיאן, הנער עם כובע הצמר. בצד האחד של התמונה דור ה"רד בו*ל" ובצד השני, שומכר קשישא, האיש שמשתבח כמו קוניאק יוקרתי, ולא שוכח כמובן, כמחווה לספונסר, לענוד גם על הפודיום את שעון החלומות - ה-Royal Oak - Arnold Schwarzenegger All Stars Limited Edition מבית Audemars Piguet.
בדרך חזרה הביתה המטוס עוצר לנחיתת ביניים בציריך. אני עובר ליד חנות השעונים הגדולה של הדיוטי-פרי השוויצרי. הפעם אני גם נכנס. נכון שבמחיר השעונים שמוצגים שם בקופסאות הזכוכית המבהיקות אפשר לכסות את החוב הלאומי של איסלנד. נכון שאני באופן אישי Just Looking, אבל לראשונה אני מסתכל על השעונים האלה קצת אחרת. למדתי להעריך את צמידי המתכת המורכבים האלה. ומי יודע, אולי אחד מהם, אם אני ממש אתרכז, ישקף את האישיות שלי, ויביא אותה לידי ביטוי: כי למרות שכבר כמה שנים אין לי שעון על היד, עדיין, כשאני חייב לדעת מה השעה, אני מסתכל על המקום שבו היה השעון הראשון שאבי ענד על ידי, בלילה ההוא, של יום הולדת 10.
בבוקר המואר ההוא, התעוררתי עם השעון המכאני הראשון שלי על היד, וכשאבי התיישב לצדי על המיטה והסביר לי איך מותחים ואיך מכוונים, ידעתי שלפעמים אתה לא מוצא את השעון שלך. לפעמים זה הוא, שמוצא אותך.