דייויד רמניק, 51, מבכירי העיתונאים בארצות-הברית, היה שליח ה"וושינגטון פוסט" במוסקבה וב-1992 הצטרף ל"ניו יורקר". בשנת 1998 התמנה כעורך הראשי של המגזין. ספרו "הימים האחרונים של האימפריה הסובייטית" זיכה אותו בפרס פוליצר. ספרו "מלך העולם", על המתאגרף מוחמד עלי, נבחר על-ידי כתב העת "טיים" לספר העיון הטוב של השנה. ספרו האחרון, "אובמה - מילדות עד נשיאות" (בתרגומו של אמיר אורן), יצא החודש בהוצאת כנרת זמורה ביתן.
מהו בית-הקפה האהוב עליך?
"השולחן במטבח שלי. כלומר, אני מאוד אוהב בתי-קפה מסוימים בניו יורק, אבל אני לא מבלה בהם בלי סוף, ולנסות לכתוב כשאני יושב שם - המממ...לדעתי זה נראה יותר טוב בסרטים. במציאות זה קשה לכתוב ספרים בבתי-קפה".
מי היית רוצה שיישב בשולחן לידך, בבית-הקפה?
"ג'יימס ג'ויס. אבל הימים חולפים ועוברים והוא לא מופיע".
מיהם הסופרים החיים האהובים עליך?
"סופרים חיים? ובכן, גדלתי על הרומנים של פיליפ רות ולטעמי הוא אחד הסופרים האמריקניים הטובים ביותר, בקרב החיים או המתים. הוא אמן דגול".
"שירה היא צורת הביטוי הגבוהה ביותר". רמניק
מהו ספר הילדות האהוב עליך?
"זה קל. 'כל כתבי ד"ר סוס', במיוחד החומר המצחיק עם האיורים הנפלאים מתחילת הדרך".
מהו הספר האחרון שקראת, שהשפיע עליך?
"כפי שאתה יודע, 'אישה בורחת מבשורה' של דויד גרוסמן יצא לאחרונה באנגלית, והייתה לו השפעה עמוקה עליי".
אם הייתה לך אפשרות לצותת לשיחה כלשהי, למי היית רוצה להאזין בלי ידיעתו?
"אשמח לצפות במפגש בין וולטר בנג'מין לגרשום שלום, אשר ידידותם התקיימה בעיקר באמצעות מכתבים. ובנוסף, וודי אלן וריצ'רד פריור; אשמח גם להאזין לשיחה זו".
לאיזה ספרים אתה חוזר שוב ושוב?
"אם כוונתך לספר שלוקחים לאי בודד, אז 'מידלמארץ'' של ג'ורג' אליוט, כי הוא נקודת מפנה בתולדות הרומן, עם תובנות פסיכולוגיות עמוקות ותיאור מרשים של דמויות. אליוט כותבת על תושבי עיר אנגלית קטנה, ערב קבלת חוקי הרפורמה ב-1832, עם גיבורים שמשתוקקים לחיים אחרים, אבל המציאות וגם החברה השמרנית שסביבם, מכניעים אותם.
"עוד ספר פולחן שלי הוא 'הקומדיה האלוהית' הפואמה השירית של דנטה אליגיירי ולשם בידור אסקפיסטי אני חוזר ל'טרילוגיית סמיילי' של ג'ון לה קארה, 'החפרפרת' (1974), 'התלמיד המכובד' (1977) ו'כל אנשי סמיילי' (1979)".
אתה בעיר זרה, לאן תעדיף ללכת? למוזיאון, לחנות ספרים או לבית קפה?
"אני כולי תקווה שחנות ספרים לא תתחיל להישמע כמו מוזיאון. אני אוהב בתי קפה בערים זרות, ולו רק בגלל שאין לי שם מטבח".
איזה ספר תיקח איתך לטיסה?
"ספר עבה. ביום מן הימים או הלילות - ייתכן ויתמזל מזלי ואגיע לטיסה בזמן. עד אז: la recherche du temps perdu - שישה כרכים של יצירת המופת של מרסל פרוסט, או 47 עותקים של הניו יורקר יספיקו לעשות את העבודה. אי אפשר להיות זהיר מדי. אחרת, אתה מוצא את עצמך נועץ מבט בחלל ומזיל ריר במשך שעות ארוכות בשעה שהקול במערכת הכריזה אומר: 'אנחנו מתקנים את הסרן האחורי'".
מה דעתך על כתבי עת ספרותיים בימינו?
"באמריקה המצב טוב. אני סבור שה-'New York Review of Books' - כתב עת דו-שבועי בנושאי ספרות, תרבות ונושאים אינטלקטואליים בעיר ניו יורק - ניצב בגאון ככתב העת הספרותי הטוב ביותר; לפחות בשפה שאני מכיר. המגזין האהוב עליי ביותר - וזה יכה אותך בהלם - הוא ה"ניו יורקר".
מה היית משנה או מוסיף בלימודי הספרות בבתי הספר?
"הייתי מחייב ללמוד הרבה יותר שירה. יותר שינון של פואמות. שירה, כמו מוזיקה, היא משהו שיש להכניס לראש בשלב מוקדם ולעיתים תכופות, וכך האדם נותר מסופק עד סוף ימי חייו. זוהי צורת הביטוי הגבוהה ביותר והיא הפכה להיות, לעיתים קרובות מדי, נשכחת כמו שומרית עתיקה".
איך נולד ספרך החדש, "אובמה - מילדות לנשיאות"?
"המטרה שלי הייתה לכתוב על הנשיא אובמה בצורה מעמיקה והוגנת ככל הניתן, בשעה שהוא עדיין מכהן בתפקידו. כיוון שקסמו של אובמה נובע מקורות חייו במידה כה רבה, נזקקנו לביוגרפיה ממשית, מקיפה והוגנת, ולא כזו שתסופר על ידו. בנוסף רציתי להתמקד, באופן חלקי לפחות, בנושא הגזע, משום שאחרי הכול, זהו ההיבט הרדיקלי ביותר בבחירתו של אובמה: העובדה שהוא הנשיא הראשון הלא לבן שלנו. ולסיפור הזה יש הקשר היסטורי עצום".
איזה ציטוט זכור לך מספר כלשהו?
"הסופר השחור ג'יימס בולדווין שנולד בהארלם ב-1924 ומת ב-1987 היה גם עיתונאי והקדיש את רוב זמנו למלחמה למען שוויון זכויות. בולדווין היה זה שכתב, במהלך תקופתו של ג'סי ג'קסון, 'העולם אינו לבן יותר, ולעולם כבר לא יהיה לבן'".
למה אתה מתגעגע?
"לגב בריא ולברכיים שאינן חורקות. אני באמת מתגעגע לזה".