מחדשות האופנסיבה החרדית: נשות רבנים הצטרפו למסע הרבני נגד ערבים וקראו לבנות ישראל ש"לא לצאת עם ערבים ושלא לעבוד במקומות בהם מועסקים ערבים". זהו חלק מהמסע הרבני נגד ערבים, אפריקנים ולא-יהודים.
נקל לשער מה היתה תגובת מוסדות יהודים אילו קריאות דומות היו מושמעות על ידי כמרים, נגד יהודים. הארץ היתה רועשת.
קיימים מספר היבטים למסע זה. מעל לכל, בולט חוסר המעש של משרד המשפטים והיועץ המשפטי לממשלה.
ב-18 לנובמבר, מיד לאחר קריאתו של רב העיר צפת להחרים ערבים, פניתי ליועץ המשפטי בתביעה לנקוט צעדים משפטיים נגד הרב, שהנו גם עובד ציבור. בתשובה קיבלתי מכתב ממנהלת לשכתו בסגנון הביורוקרטי הישראלי: "פנייתך הועברה להתייחסות הגורמים הרלוונטיים במשרדנו", וכן הוסיפה המזכירה ש"למען הסר ספק...., אין באמור לעיל משום חיווי דעה או הבעת עמדה באשר לפנייתך".
בעוד דנים הגורמים הרלוונטיים במשרד המשפטים בשאלה הסבוכה, האם יש משום הסתה לגזענות בפנייה להחרים ערבים, החלה התבערה מתפשטת בין מאות רבנים - ביניהם עובדי מדינה - והקריאות נגד הערבים והנוכרים החלו מקבלות ממד מבהיל. יתכן ואילו במקום מכתב הבלה-בלה-בלה היה היועמ"ש מגיב מיד, היתה נבלמת התבערה.
הקריאה להחרים את אזרחי ישראל הערבים היא קריאה אנטי-ציונית, הפוגעת בעקרונות המוצהרים של הכרזת העצמאות ושל חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. כל מי שקורא את כתבי הרצל, ז'בוטינסקי, ויצמן ובן-גוריון יודע כי הרבנים והרבניות עשו יד אחת כדי לפגוע באחד מעקרונות היסוד של הציונות: המדינה היהודית תשמור על שוויון הזכויות של כל תושבי ואזרחי המדינה. הרעיון היה שבמדינה שלנו ננהג כפי שיהודים רוצים ששלטון לא-יהודי ינהג בהם.
המסע הרבני הוא מסע שיגביר פיצול: פיצול בין יהודים לערבים; פיצול בין דתיים-אורתודוקסים לליברלים; פיצול בין ישראל ליהדות התפוצות. כל אלה יפגעו בישראל, במעמדה הבינלאומי ובכוחה הפנימי. הדברים ברורים מאליהם - קיים מתח גדול ומסוכן בין יהודים לערבים בישראל. כל מי שעיניו בראשו, יודע שיש אינטרס מוסרי ולאומי להקטין מתח זה ולהוריד במקצת את חומת הניכור המפרידה בין שני העמים. רבנים ורבניות המסיתים נגד ערבים פוגעים בישראל מתוך יצרים הזרים גם לרוח היהדות.
הפיצול בחברה הישראלית-היהודית אינו פחות מסוכן. לחלק גדול באוכלוסייה היהודית בישראל, ערכי שוויון ודמוקרטיה ליברלים הם עיקרי אמונתו. כאשר רבנים כה רבים יוזמים גזענות נגד ערבים, הניכור בין שני חלקי האוכלוסייה היהודית גדל והולך. אני גם משער שהרתיעה מהכפייה הדתית תגדל ושעור הזוגות הישראלים שיסרבו להינשא ברבנות יגדל וילך.
גם הפיצול בין ישראל, המתבצרת בבידודה המדיני והעוברת בשתיקה על מסע כזה, לבין יהדות התפוצות, הדוגלת מעצם טיבה בגישה אנטי-גזענית ורודפת שוויון דתי, ילך ויגדל ויגיע לממדים מסוכנים.
בכל הפרשה האיומה הזו ניצוץ אחד של תקווה: פרט למספר קיצונים בימין הישראלי, כל המסע האנטי-יהודי והאנטי-ציוני הזה פסח על אישי ומנהיגי ישראל הלא-אורתודוקסית, ובתוך המחנה הדתי-חרדי נמצאו רבנים וגדולי תורה אשר הסתייגו מהקריאות האנטי-ערביות.
נכון, גם למנהיגי ערביי ישראל אשמה חלקית בתבערה זו, שכן הם ליבו את אש השנאה בהצהרותיהם הלאומניות והאנטי-ישראליות, אך אחריותם אינה מפחיתה ממצוקותיהם של יהודים-ישראלים הרוצים לחיות בדמוקרטיה ליברלית.
יהודים אלה רואים בחרדה את האופנסיבה החרדית, את האישור שנתן בג"ץ לאוטובוסים החרדיים המפרידים - "באורח וולונטארי " - בין גברים לנשים והעובדים, לאמתו של דבר, בקו ירושלים-טהרן. הם רואים גם את התגובה של הממסד הפוליטי לאופנסיבה זו: שתיקה רועמת לגבי המסע נגד הערבים והזרים ותשלום חסר תקדים בתקציב המדינה לחרדים. יו"ר ועדת הכספים ונציג יהדות התורה בכנסת, משה גפני, הצהיר: "אין כל ספק, שמדובר בתקציב הטוב ביותר שאושר אי פעם בכנסת בעבור הציבור החרדי". זו אופנסיבה וזה שכרה. נזכור זאת ביום בחירה.
הכותב הוא מרצה למשפטים במרכז הבינתחומי הרצליה, שר החינוך וח"כ לשעבר, חתן פרס ישראל לחקר המשפט (2006)