מה הסוד של מייקל דייוויס? האיש המכונס בעצמו - שהחל כסוחר אופציות ב"פלור", רצפת המסחר בניו יורק, חזר ארצה והפך ל"מלך המעו"ף", ועכשיו עושה אקזיט חביב שיעשיר אותו בסכום שהוערך בכ-100 מיליון שקל - נשאר במידה רבה אניגמה. גם האנשים סביבו מתקשים להבין איך עובד המוח שלו. הם רק יודעים שזה לא דומה לשום דבר אחר.
כך, למשל, מספר מקורב אליו: "לפני שמונה שנים בערך הגיע לבית ההשקעות שלו תשקיף של אופציה 'אקזוטית', כלומר מסובכת. כולם החלו לפתוח את התוכנות והאקסלים ולחשב מה המחיר הראוי לה. חוץ ממיקי. הוא נעץ עיניים בחלל, המהם לעצמו משהו ואמר, זה המחיר. כעבור דקות אחדות, כשהאופציה החלה להיסחר, הוא כבר קנה ומכר. מאוחר יותר, כששאר הצוות סיים את החישובים המורכבים, התברר שהוא קלע בול על הנקודה".
דייוויס עצמו לא אוהב לדבר על כך. המקסימום שהוא מוכן להגיד, מצהירים מקורביו, הוא שאולי הוא טוב מהממוצע בחיבור ובכפל. "הרבה אנשים חושבים שהוא גאון מתמטי", מספר המקורב, "וזו טעות. אין לו שמץ מושג במתמטיקה. כאשר בנו היה צריך לעשות בגרות במתמטיקה, הוא היה מביא אותו למשרד כדי שאחרים יסבירו לו. לתמחור מדויק של אופציות הוא מגיע ממקום אחר לחלוטין. הוא יכול להסתכל על סדרת אופציות ולומר מיד אם מידת הסיכון לא גדולה מדי ואת המחיר הראוי. הוא פשוט מריץ בראש איזה מהלך לוגי שמביא בחשבון את כל ה'אם' וה'אז'. אני לא מכיר אף אחד אחר שעושה זאת כך".
דייוויס, אומר המקורב, הוא ההפך הגמור של התדמית שנוצרה לסוחרי מעו"ף - אוהבי סיכון, הרפתקנים, מהמרים. "מייקל שונא סיכון. הוא אוהב להיות מוגן ולשלוט במה שקורה".
אולי זו הסיבה לכך שאל אחת העסקות הגדולות של השנה בשוק ההון הגיע דייוויס מסויג. העסקה שבה דש אייפקס החליפה את בנק דיסקונט כשותפה של דייוויס בבית ההשקעות תכלית תעודות סל, ובמקביל קנתה חלק מאחזקותיו כדי להגיע לשליטה, לא עוררה כל שמחה אצלו, למרות הכסף הרב שהכניסה לכיסו.
"לדש היה מוזר שמיקי לא מתלהב בכלל למכור", אומר גורם המעורב בעסקה, ואחד ממקורבי דייוויס מאשר: "אופי העסקה הוא כזה שמייקל לא נמצא בעמדת שליטה, והוא רגיל להימצא בעמדת שליטה. אז על אף שהוא קיבל מספיק הגנות משפטיות, הוא לא היה מאושר מזה".
השותפות בתכלית בין קבוצת מייקל דייוויס (80%, לדייוויס אישית כ-65%) לבין דיסקונט (20%), הגיעה לסיומה לפני כשנה בשל אילוץ של הבנק. תיקון לחוק הייעוץ הבהיר כי גם ניהול תעודות סל נכלל ברפורמת בכר. דיסקונט, שקיבל אז הנחיה למכור את חלקו בתכלית עד 2013, הזדרז והעמיד את חלקו בתכלית למכירה.
דייוויס היה נלהב פחות, ואפשר להבין מדוע: לא היה סביר שיימצא קונה שיסתפק ב-20% מתכלית תעודות סל, ודייוויס נאלץ להכריע בין שתי אפשרויות - לקנות הכול או להסכים לעסקה שבה גם הוא מוכר חלק מאחזקותיו. הוא היסס, ובשוק נפוצו שמועות שהוא עלול לטרפד את העסקה.
למה הוא לא קנה את חלקו הקטן יחסית של הבנק? מקורביו טוענים כי לא חשב שנכון להיות בעל שליטה יחיד בגוף כזה. תעודות סל מגלמות בתוכן התחייבות כספית גדולה לבית ההשקעות, וגב כמו של דיסקונט - גם אם הוא בעל אחזקה נמוכה - מרגיע ומשדר ביטחון. "מה גם שבתחרות בתחום תעודות הסל", אומר גורם בענף, "די שכיח לשמוע הצהרות כמו 'תראו איזו איתנות פיננסית יש לי, ולאחרים יש פחות'. יש כל מיני לכלוכים מאחורי הקלעים בהקשר הזה. אלה דברים שנתקלים בהם כל הזמן".
מצד שני, דייוויס העריך שאם 50% מבית ההשקעות יימכרו לגוף אחר הוא יתקשה מאוד למכור את חלקו בבוא היום, אם ירצה בכך. לכן הסכים רק לעסקה שבה תינתן לו גם אופציה למכור.
מבין המתעניינים, מגדל שוקי הון נודעה בתקשורת כמועמדת מרכזית, ונמסר כי היו"ר ויקטור מדינה יוביל אישית את המשא ומתן. בסביבות תכלית תעודות סל טוענים כי היו דווקא מועמדים רבים, ומגדל לא הייתה הבולטת בהם, ו"כף רגלו של מדינה בכלל לא דרכה במשרדי תכלית". לעומת זאת היה גוף גדול מחו"ל שהתעניין, וכמובן דש אייפקס שניהלה את כל המשא ומתן בלי הדלפות והחליטה במהירות יחסית. מקורב לעסקה סבור כי לדש היה יתרון כיוון שכבר יש להם שותפות בחברת תעודות סל, אינדקס, והם ידעו מה לשאול ולבדוק.
העסקה שנרקמה בסופו של דבר הייתה, שדש אייפקס שילמה בסך-הכול 85.5 מיליון שקל עבור 50.1% מתכלית תעודות סל, כאשר דייוויס ירד מ-80% אחזקה ל-49.9%, קיבל 17.5 מיליון שקלים, וסוכם כי לדש יש אופציית קול, החל בפברואר 2013, לרכוש את חלקו של דייוויס, ואילו לדייוויס יש אופציית פוט, שמחייבת את דש לקנות את חלקו, אם ירצה בכך, החל באוגוסט 2014.
גם בלי המוח הזריז במספרים של דייוויס, נקל לראות כי על-פי החישוב הזה דיסקונט קיבלה 68 מיליון שקלים, שהם הרבה יותר, קרוב לכפול, מאשר חלקה היחסי, 20%. דיסקונט מסרו בשעתו ל"גלובס" כי התמורה משקפת גם את המוניטין ואת ההסכמה להעסיק אנשי מפתח מתוך החברה. מקורב לעסקה נותן הסבר ארצי הרבה יותר: "השם תכלית היה שייך להם (תכלית תעודות סל הוקמה כחלק מתכלית דיסקונט וקיבלה את שמו, ש' ל'). אז היה להם אמצעי לחץ - רוצים את השם? תשלמו יותר".
לדייוויס עצמו עשו חשבון כי בסופו של דבר, ולאחר המכירה הסופית, יצא עם רווח של 115 מיליון שקלים מהעסקה. בסביבתו טוענים כי "אפילו בברוטו זה לא הרבה יותר מחצי מכך".
כך או אחרת דייוויס לא מתרגש מספירת המיליונים. למקורביו הוא נוהג לומר, "יש גבול למה שאדם יכול להוציא ביום, וכיום אין הרבה משמעות עבורי בלהרוויח עוד". בינתיים העבודה השוטפת נמשכת כמו קודם, ו"נראה שבעוד שלוש שנים וחצי הוא ימצא את עצמו בחוץ", אומר אדם שמכיר את הנפשות הפועלות. אחר אומר, "אי-אפשר לדעת, יש גם אפשרות שתהיה הארכה של השותפות במנגנון חדש".
לדעת להיכנס בין הפערים
דייוויס נולד בלונדון, וכשהיה תינוק עלתה משפחתו לישראל. אביו ג'ראלד קיבל תפקיד סודי ובכיר במערכת הביטחון, ומכיוון שהיה נהוג אז לעברת שמות של בעלי תפקידים במערכת, הפכה משפחת דייוויס למשפחת בן-דוד. לימים הגיע דייוויס עם תעודת הלידה הבריטית שלו כדי להנפיק דרכון בריטי, וכך יצא שהוא נושא שמות משפחה שונים.
לאחר השירות הצבאי למד חשבונאות וכלכלה בירושלים, ולאחר מכן החל לפעול בשוק ההון. ואז גילה את מה שהיה אז מכשיר חדש בארצות הברית - המסחר באופציות. זה קרה במקרה, כשבחן מניות של חברות ישראליות דואליות, הנסחרות הן בתל אביב והן בארצות הברית, וראה שיש פערים קטנים בין מחיריהן בשתי הבורסות, מרווח שממנו אפשר להרוויח. מבט נרחב יותר גילה לו שיש כר פעילות נרחב סביב הארביטרז', וכי הדרך לנצל אותו נכון הוא להיות במקום, על רצפת המסחר בבורסה בניו יורק, כיוון שהתקופה הייתה טרום המערכות הממוחשבות הגלובליות. הוא נסע לשם, ובמשך שבע שנים סחר באופציות.
כאשר דובר על כך שעומדים לפתוח בישראל שוק של אופציות, חשב דייוויס שבמקום חדש, שבו השוק צעיר ופחות מתוחכם, יהיה קל יותר לעבוד. ניו יורק כבר הייתה קשה יותר, המסחר השתכלל, ועמו התחרות, שהביאה אל המסחר את כל בנקי ההשקעות הגדולים. הוא חזר ארצה ב-1992, זמן קצר לפני שהחל המסחר באופציות בבורסה של תל אביב. דייוויס חבר לשני יהלומנים, אברהם ומשה נמדר, שכנים של הוריו בסביון - השניים שותפים עד היום בעסקי הנוסטרו של קבוצת מייקל דייוויס - ודרך חברה פרטית שהקימו החל לסחור באופציות. השוק היה בתולי, לא משוכלל ולא ממוחשב, מה שיצר פערים ועיוותי מחיר רבים, שהיו גן עדן לסוחר מיומן כמו דייוויס. עד מהרה זכה לכינויים כמו "מלך האופציות" ו"אשף המעו"ף".
לקראת סוף 1996 השתלט דייוויס על חברת אלקטרוניקה כושלת בשם גמביט (נמכרה ב-2005), שהיה לה סל קוסם של הפסדים צבורים בעשרות מיליוני שקלים. חברו אליו האחים נמדר ובנק לאומי, שרכש קצת פחות מ-20% מגמביט. החברה הייתה פעילה עשר שנים, והניבה לדייוויס רווחים בעשרות מיליונים. כחברה ציבורית, אגב, מעולם לא נסחרה מעבר להון העצמי שלה. כפי הנראה השוק הבין כי הנכס היחיד של החברה - מייקל דייוויס - נזיל למדי, ושאין לה ערך בפני עצמה.
על אף הילת הסכנה שדבקה במסחר במעו"ף ובאופציות, דייוויס מחשיב עצמו לשונא סיכון ולאדם המקפיד "לבטח" כל פעולה בפעולה שכנגד. דוגמה לכך אפשר היה לראות כאשר גמביט "הימרה" כביכול, בתחילת שנות ה-2000, על אג"ח של גילת לוויינים, בשל התשואה הדו-ספרתית הקוסמת שהעניקו. אחרים שהימרו על כך אכלו את הכובע בתוך זמן לא רב, כשמצבה של גילת הורע ושווי האג"ח ירד עוד יותר. אבל גמביט ביצעה את הרכישה לצד מכירה של מניות החברה בחסר (בשורט), כלומר הצמידה ל"הימור" על האג"ח "הימור" נגדי, שלפיו ערך המניות ירד; מה שקרוי בלשון השוק "להתכסות". התוצאה הייתה רווח של כמה עשרות אלפי דולרים.
קצת אחרי אמצע 2002 הודיע דייוויס כי הוא פורש מניהול גמביט וכי הוא מתעתד למכור חלק ממניותיו. היו פרשנויות שונות לצעד: חלק העריכו כי סיים לנצל את ההפסדים הניתנים לקיזוז בקופת החברה, אחרים טענו כי בנק לאומי השותף סירב לבקשתו להגדיל את שכרו, והיו גם מי שסברו כי הצעד נבע מכך שהשוק השתכלל ורווחיה של גמביט קטנו, ולעומת זאת צמצום הפעילות לווה גם בתשלום דיבידנד נדיב לבעלי המניות; דייוויס עצמו קיבל כ-15 מיליון שקלים.
מקורבים לדייוויס תולים את הסיבה בשינוי במיסוי על שוק ההון: "בסביבות 2002 בוטל הפטור על רווחי הון עבור חברות. מייקל תמיד העדיף לעבוד באופן פרטי ושקט ולא דרך חברה ציבורית, וברגע שהיתרון של הפטור נעלם, לא הייתה לו כל סיבה להמשיך לעבוד דרך חברה ציבורית". לאומי, מוסיף המקורב, קיבלו אופציה להיכנס לחברה הפרטית שהקימו דייוויס ושותפיו, אולם הם לא היו מעוניינים בכך והדרכים נפרדו.
גמביט נותרה ללא תוכן של ממש, והשליטה בה נמכרה לשעיה בוימלגרין, שהפך אותה לבוימלגרין קפיטל, בעוד דייוויס ממשיך להחזיק חלק לא גדול מהמניות. בסביבת קבוצת דייוויס מספרים כי המניות הללו הניבו לקבוצה כמעט אותם רווחים שהניבה להם הפעילות בגמביט. בתקופה ההיא בוימלגרין היה הכוכב החדש, שותף של לבייב, וכפי שדייוויס צפה, השוק אהב אותו והמניות זינקו. דייוויס מיהר למכור. מקורב לו אומר, "כשרואים חברה המשלשת את שווייה בלי שקרה בה שום דבר מהותי, זה הזמן למכור". ייתכן, אבל, שמיהר מדי: זמן קצר לאחר מכן התקשר אליו סוחר מאחד הבנקים וביקש לקנות חבילה גדולה של מניות, מן הסתם במחיר יפה. דייוויס התנצל בנימוס ואמר, מצטער, לא נשארה לי אף מניה.
להוריד את הנטל מהראש
תעודות הסל היו הרחבה טבעית לפעילות הסחר במעו"ף. מדובר למעשה במעין פעולה "הפוכה" ועל כן משלימה, שמצריכה ידע דומה מאוד. "זה עולם מאוד טכני, שבו חשובים הידע, המהירות והתוכנות. זה לא כמו לקנות מניות בקרן נאמנות שצריך לחשוב ולעשות אנליזה, והעולם הטכני הזה התאים למייקל כמו כפפה ליד", אומר מקורב לחברה.
לכך יש להוסיף כי הפעילים במעו"ף ובאופציות אחרות בדרך כלל "מבטחים" את עצמם בתעודת סל על אותו המדד, ולכן בית השקעות שמחזיק בשניהם זוכה ליתרון ניכר. ובאמת, תעודות הסל הראשונות שהוציאו היו תכלית דולר ותעודות על מדדי המעוף - תכלית 25 ותכלית 100. היום יש כבר שבעים תעודות על מדדים שונים ומשונים.
בהתחלה דורגו במקום החמישי בשוק, היום הם במקום השני המכובד, מנהלים 13.5 מיליארד שקלים. את המקום הראשון מחזיקה קסם, המנהלת 17 מיליארד שקלים. כאשר שואלים את דייוויס אם לא היה רוצה להוביל את השוק, הוא נוהג לומר, "מה יצא לי מזה אם אהיה מספר אחת?", ומוסיף ואומר שלא בעיה לקחת לקוח של מיליארד שקלים ולהכניס אותו בחינם, ללא דמי ניהול, וכך "לנפח" את הנכסים המנוהלים.
בשיחות פרטיות, אגב, דייוויס דווקא מדבר בשבחה של המגמה שמובילה רשות ניירות ערך - להגביר את הפיקוח על תעודות הסל, אף ששחקנים אחרים בתחום מקוננים כי תוספת הרגולציה מעלה את העלויות. דייוויס סבור, אומרים מקורביו, שחשוב מאוד לפקח על כך שגופים המנהלים סכומים אדירים כאלה יהיו אכן מכוסים עד הגרוש האחרון, כיוון שמספיק שגוף אחד ייפול כדי לגרום נזק אדיר לענף כולו.
תכלית תעודות סל היא חברה פרטית, אולם על-פי נתוני חברת מדרוג היא הרוויחה בשנים 2009-2007 סכום של 50 מיליון שקל. אגב, את הדירוג המחמיא (ראו מסגרת) הם לא הזמינו, אלא התבקשו על-ידי מדרוג להיענות לו, וגם היו משוכנעים כי כל הענף עובר דירוג. לבסוף התברר שהם היחידים.
לדייוויס גם השקעות אחרות, בעיקר בתחומי הנדל"ן. יחד עם אברהם נמדר, שותפו הוותיק, הוא בעלי חברת אירו סאט, הבונה בפרויקט "הבור" בתל אביב, בצומת הרחובות דיזנגוף ופרישמן. החברה מתכננת שני פרויקטים נוספים, האחד ברחוב פינסקר, על קולנוע תל אביב המנוח, השני במתחם הישן של תיאטרון האוהל (לשעבר בית ארלוזורוב).
דייוויס נכנס לאירו סאט עוד לפני המפולת של 2008, ועל-פי הקריטריונים אז, העסקה נראתה טובה. היום, לדברי מקורביו, הוא מגדיר אותה "השקעה בסדר. לא דמיונית אבל רווחית".
ניסיון שלא עלה יפה היה להקים, במסגרת קבוצת מייקל דייוויס, קרן הזדמנויות של כ-100 מיליון שקלים. הגיוס דווקא עלה יפה, והמשקיעים היו "השמות המוכרים ביותר בשוק", אנשי עסקים וחברות ציבוריות גדולות. אבל הבנקים היו בפניקה ולא הסכימו להגדיל את מסגרות האשראי של הקבוצה, וכל העניין התבטל.
השקעה שכן שימחה את דייוויס מאוד הייתה בשכונת וויליאמסבורג בניו יורק, מעבר לגשר של מנהטן. השכונה ידועה כשכונה חרדית, אולם דייוויס השקיע בחלק החדש והחילוני שלה, שבו מתגוררים צעירים ממקצועות חופשיים בני 20 עד 40, חלקם עם משפחותיהם. הקבוצה "קנתה" הלוואה שלקח יזם שבנה שם. ההלוואה הייתה בגובה 14 מיליון דולר, והבנק המלווה, שכמו כל הבנקים סבל ממחנק מזומנים, מכר אותה ב-6.5 מיליון דולר.
השלב הבא היה לפנות לבעל הבניין, שהוא גם בעל החוב, ולהגיע איתו להסדר שלפיו יוותר על הבעלות תמורת סכום מסוים, לשלם חובות אחרים של הבניין ולהשלים את הבנייה בתוך כחצי שנה. מקורבים לקבוצה מספרים כי ההוצאה הכוללת עמדה על 11.5 מיליון דולרים, והתוצאה הייתה ארבעים דירות באזור מבוקש, שאפשר לקבל עליהן כ-3,000 דולרים למטר רבוע. כשהבניין כבר עמד, גם לא הייתה בעיה למחזר את הסכום שהושקע בצורת הלוואה בתנאים נוחים להפליא - ולצפות להכנסות של מיליון ורבע דולרים לשנה מהבניין, שישלמו את ההלוואה ואת הריבית, ויותירו רווח נכבד.
למעשה, דייוויס כבר לא צריך את כל אלה. הוא אדם עשיר מאוד. שנים היה יושב שעות וימים מול המסכים. היום הוא "מסתכל מדי פעם", מתאר מקורב אליו, "אבל מכיוון שהעסק מנוהל כבר שנים רבות על-ידי דוד אללוף ואיל סגל, את המירוץ הוא הפסיק. הוא רגוע, הרבה יותר נינוח, קורא ספרים, נוסע הרבה לחו"ל - יפן, תאילנד, ניו יורק, דרום אמריקה. בשנה שעברה, למשל, היה שלושה-ארבעה חודשים בחו"ל.
"לדעתי זה היה אחד השיקולים שלו בהתלבטות אם למכור לדש או לא. הרי כלכלית, אולי היה כדאי להמשיך להחזיק בשליטה. אבל ישנו גם השיקול של להוריד את הנטל מהראש; ברגע שהוא מכר את החברה, הוא הרבה יותר חופשי".
- אז מייקל דייוויס כבר לא מכור לעבודה?
"הוא גילה שאפשר להעביר את החיים בלי לסחור כל היום. למתח המתמיד הזה יש השלכות לא טובות על החיים".