בעקבות מותם של מספר ילדים ונער אחד ממחלות זיהומיות, ובין היתר משפעת עונתית רגילה, הסתער הציבור הישראלי על קופות החולים ודרש להתחסן נגד השפעת.
במהרה הסתבר כי רוב המתחסנים כבר איחרו את הרכבת, ואין להשיג בקופות החולים את החיסונים.
כשהודיעו חלק מקופות החולים כי יבצעו הצטיידות חירום, היו מי ששאלו: שוב חירום? איזו מדינת חלם. לשריפות אנחנו לא מוכנים, לשיטפונות אנחנו לא ערוכים, וגם לשפעת עונתית, ששבה ופוקדת אותנו בכל חורף שנה אחר שנה, אנחנו לא יודעים להצטייד?
אלא שהפעם "המדינה" היא לא האשמה היחידה, הציבור אשם לא פחות. בכל חורף מתחסנים נגד שפעת רק אחוזים בודדים מן האוכלוסייה הצעירה והבריאה.
בשנים האחרונות, עם פרוץ מגיפות שפעת העופות והחזירים, ולפני כן גם ה-SARS, החלה עולה בהדרגה המודעות לעוצמתן של מחלות נשימה זיהומיות, וכמות המתחסנים מקרב האוכלוסייה הבריאה עולה משנה לשנה.
קופות החולים מנסות לבצע היערכות מושכלת, כך שיוכלו לחסן את כל המעוניינים בכך אך שלא יוותרו להם במחסנים ערימות של חיסונים שאותם יצטרכו לזרוק לפח. על פי עדותן של קופות החולים, בכל שנה גדלה כמות החיסונים שהן מזמינות, וגדלה גם כמות המתחסנים.
השנה, כבר באוקטובר החלו הקופות לקרוא לציבור להתחסן. הקמפיינים כנראה עברו לרובנו ליד האוזן. ההיענות לחיסונים היא עניין תרבותי. הישראלים הם אינדיבידואלים. לכל אחד מאיתנו ישנן הסיבות שלו מדוע הוא לא מתחסן.
בבריטניה, למשל, אחוזי ההיענות להתחסנות הם מן הגבוהים בעולם. אלא שגם בבריטניה המאורגנת הודיעו השבוע על מחסור בחיסונים במחוזות מסוימים. כך שאולי אנחנו מדינת חלם קצת פחות ממה שאנחנו חושבים.
