עוד סרט ישראלי המבוסס על יצירה ספרותית חשובה מגיע אל המסכים: אחרי "הדקדוק הפנימי", "עוד אני הולך", "התפרצות איקס" ו"התגנבות יחידים", נדמה שהקולנוענים הישראלים בשנים האחרונות התאהבו בנכסי צאן הברזל הספרותיים שלנו ועשו כל שביכולתם כדי לקחת את הנס שמגיע מן הכתב, ולהעבירו אל הפילם. כמעט כולם נכשלו, ואפשר גם לומר זאת על "גיא אוני", של דן וולמן, שמבוסס על ספרה האלמותי של שולמית לפיד.
אבל הכישלון של וולמן הוא כישלון מענג, כי וולמן מצליח לנתק אותנו לחלוטין מן היצירה הספרותית, ולעמוד כבמאי וכתסריטאי בפני עצמו, כפי שעשה בכל היצירות שהביא לעולם. ולמן הוא מבכירי הקולנוע הישראלי, ומהאהובים עליי מכולם: היד שלו קלה, הוא עדין, הוא מרגש, הוא חכם, והוא דמוקרטי.
דמוקרטיה הא דבר לא קל עבור יוצר קולנוע, אלה בד"כ משמשים כדיקטטורים המחייבים את הקהל השבוי שלהם, והרי כולנו שבויים בעת שאנו ישובים באולם קולנוע חשוך, להרגיש כפי שהם רוצים שירגישו: ולשם כך הם משתמשים בכל הכלים שברשותם: מהצילום ועד המוזיקה כמובן. וולמן לעומתם, שיצר יצירות קולנועיות חשובות כמו: "התמהוני", "מחבואים", "חייל הלילה", "אחות זרה" ו"ידיים קשורות" - אף פעם לא מכריח את הקהל שלו כיצד להרגיש, הוא מניח בפניהם את עבודתו ונותן להם לשפוט אותה.
עבודת שחזור מעניינת
במרכז עלילת "גיא אוני", עומדת פאניה - בגילומה המרשים של שחקנית צעירה, חסרת ניסיון, שזה לה תפקידה הראשון בקולנוע: תמר אלקן, המגיעה לפלסטינה, לאחר פרעות שחוותה ברוסיה. היא מגיעה אל הארץ המאוכלסת ערבים, יחד עם ביתה התינוקת, ועם אחיה, וכאן היא מכירה אידיאליסט צעיר, המבקש את ידה, ולוקח אותה עימו אל גיא אוני, שלימים תהפוך לראש פינה, ויחד הם מנסים לבנות את חייהם מחדש, וליצור בית לעם היהודי.
הרבה רגעים יפים יש בסרטו של וולמן, כמו למשל רגע החתונה בין שני הצעירים, שנדמית כחתונה העצובה ביותר שנראתה על מסך הקולנוע, או כמו למשל הרגע שבו פאניה מגיעה רכובה על גמל ונדמית כאחת האמהות המקראיות, או כמו הרגע שבו פאניה מניחה בטבעיות את תינוקה בין זרועותיה של שכנה ערבייה.
גם עבודת השחזור ההיסטורי מעניינת ומעניקה נופך לסרט כולו, כזה שצופי הקולנוע המקומיים כמעט ואינם מכירים, אבל דווקא תחושת הפחד שאופפת את הסרט כולו, פחד לא ברור מאירוע טרגי שעומד להתרחש, היא הגורמת לצופה לשבת בעצבנות על קצה הכסא, והיא שמעניקה לו את יסוד האיכות שהוא כה ראוי לו.
שני שחקים גדולים מחזיקים על כתפיהם האדירות את "גיא אוני": יעקב בודו, בתפקיד הדוד של פאניה, ולבנה פינקלשטיין, בתפקיד השכנה טובת הלב האוספת אותה לזרועותיה. לראות את בודו מדבר יידיש על המסך הגדול זה לא דבר של מה בכך, גם לאור העובדה המצערת שלשחקנים בוגרים כמעט ולא נותרו תפקידים בקולנוע, אבל בעיקר לאור האיכות ששני השחקנים הגדולים הללו מייצגים בעולם ששכח את עברו.
אבל דווקא בשל איכותם מתגלה חסרונו הגדול של "גיא אוני": הקולנוע מחייב אותנו למסגרת זמן מסוימת, ובמסגרת הזמן הזו הקולנוע אינו מצליח להכיל את כל מה שוולמן רצה להעביר. אפשר לשמוח על כך שערוץ 1, שהשקיע בסרט, מעניק לוולמן את האפשרות להפוך את מאות השעות שצילם לכדי סדרה טלוויזיונית, כי את עלילותיה של פאניה, ובעיקר את הדרך הפמיניסטית שעשתה, לקיחת גורלה בידה, לאחר אירוע טראומטי שעברה, בעולם שבו נשים היו שוות פחות מגמלים, ראוי להיות מסופר באורך רוח, ובסבלנות.
"גיא אוני", בימוי: דני וולמן, ישראל
אם יש לכם שעתיים פנויות:
"התייר"
אם יש לכם שעתיים פנויות: "התייר" הוא סרט חביב, נטול עומקים, ומתאים לביטוי "מתחת לכל ביקורת", לא כי הוא לא ראוי לביקורת, לא בגלל חסרונותיו, אלא בגלל שיש סרטים שחבל לדבר עליהם: הם פשוט מהנים, נחמדים, לא מתוחכמים, וממש לא משנה שכבר באמצע הסרט תדעו מי אשם במה. בסרט מככבים שניים מהשחקנים המובילים, האיכותיים, והיפים בעולם: ג'וני דפ ואנג'לינה ג'וני, והסרט הוא עיבוד אמריקאי לסרט צרפתי מעולה: "אנתוני זימר", שהוא ממש לא מתחת לכל ביקורת, ולהיפך.
שווה לחכות ל:
"ברבור שחור"
סרטו החדש של דארן אהרונופסקי, בכיכובה של נטלי פורטמן, עומד להגיע לאקרנים בישראל, בעוד כשבועיים, וכדאי שתתחילו להתכונן אליו, ואפילו להזמין לו כרטיסים, כי מדובר באחד מהסרטים המובילים במרוץ לעונת הפרסים, בראשם האוסקר, העומדים בפתח: זהו סרט לא קל לצפייה, יש רגעים שתקללו את כותב מילים אלה ששלח אתכם לצפות בו, אבל בראי השטויות שהוליווד הוציאה מקרבה בחודשים האחרונים, "ברבור שחור" הוא הברבור הלבן של יבול הקולנוע העולמי בשנה זו.