אני מקווה שלא אצא מתלהב מדי מהטור הזה. אבל בכל זאת אני מרשה לעצמי לפרוק קצת. בגיל 24, שלב בקריירה ששחקנים כבר אחרי זכיות בגראנד סלאם ונחשבים לחבר'ה ותיקים בסבב, אני חווה בפעם הראשונה את הדבר האמיתי. אני, אמיר וינטרוב, נמצא במלבורן לקראת הגראנד סלאם הראשון שלי בקריירה.
בפעם הראשונה אני מצליח להבין על מה מדברים חברים טניסאים שלי כשהם אומרים לי 'אמיר, עזוב, לא ראית כלום. ביום שתגיע לגראנד סלאם תבין הכל'. תבין למה אנשים לא מוכנים לוותר על הקריירה. למה הם מוכנים להחזיק את החלום הזה בציפורניים. למה הם לא פורשים גם כשברור להם שזה נגמר.
***
איך נראה גראנד סלאם ראשון מקרוב? אז ככה: אני עדיין 2 מקומות מחוץ לכניסה למוקדמות, אבל שחקנים שקרובים לכניסה (כמוני) מקבלים את האפשרות כבר להיות חלק מהאירוע. אני מקבל תג שעליו הכיתוב הקצת מבייש "Alternate", שמאפשר לי ליהנות כמעט מכל הפסיליטיז אבל לא לגמרי. למשל, מותר לי להשתמש בשירותי ההסעות הפרטיים - יש לי נהג שלוקח ומחזיר אותי לאן שאני רוצה ומתי שאני רוצה. אני רשאי להיכנס למסדרונות ב"מלבורן פארק" וכמעט מאבד את הדרך בגלל גודל המקום. נכנס ללוקר-רום של הגברים. מה כבר יכול להיות בלוקר-רום: מכונות שתייה עם עשרות סוגי משקאות (בחינם), מחשבים, מגבות, ציוד כושר אם מישהו צריך, תאים ענקיים לאחסון, תאי מקלחת עם ג'קוזי פרטי בפנים. כל זה בשירותים.
התג שאני נושא עליי בכל זאת מבדיל אותי בהרבה מובנים. שני אנשים מפרידים ביני לבין 3,000 דולר - הסכום שמקבל שחקן רק כדי לשחק את הסיבוב הראשון במוקדמות במלבורן. שני אנשים שמפרידים ביני לבין האפשרות להרוויח 8 נקודות כבר על הסיבוב הראשון, ואני רק רגיל שכל משחק זה 1,2,3 נקודות. שני מקומות מפרידים ביני לבין התג הנכסף שיגיד שאני "player" ולא מחליף, יאפשר לי אש"ל של 220 דולר ביום, כניסה לחדרי כושר, כניסה לכל האצטדיונים, כניסה למסיבת השחקנים.
עוד חידוש: אני עולה למגרש להתאמן ומקבל 2 קופסאות של כדורים חדשים. מתי אי פעם זה קרה לי? בדרך כלל אני מקבל 3 כדורים ישנים. מקבל שעה אימון. לקראת סוף השעה מגיע אדון פרננדו ורדסקו, 9 בעולם שהגיע כאן לפני שנתיים לחצי הגמר. אני מכיר אותו מהטלוויזיה.
המגרש המרכזי באוסטרליה (צילום: רויטרס)
***
ההבדלים בין המעמדות הם עצומים. למשל, בשלושת האצטדיונים הגדולים שבמתחם מותר רק ל-16 המדורגים הבכירים (גברים ונשים) להתאמן. בפעם הראשונה אני רואה איך שחקנים ברמות הגבוהות הם חלק מצוות עצום שדוחף אותם. אני רואה בחדר השחקנים כמה מ"הגדולים", כולם נמצאים כאן עם המאמנים שלהם, המשפחה, חברים או מסז'יטים ואפילו שוזרי מחבטים.
אני, כמו שחקנים בסטטוס שלי, תעשייה של איש אחד. לא משפחה, לא מאמנים ולא כלום. שזה לא יישמע כתירוץ, אבל אותי מלבד הטניס ממלאות יותר מדי מחשבות על העתיד ועל פרוצדורות, כמו טיסות. בכלל, טיסות ועניינים של הסדרת כרטיסי טיסה זה דבר שמעסיק אותנו הטניסאים בערך שליש מהזמן. הנה דוגמה להחלטה שצריך לעשות בהתנהלות: השבוע יש לי תחרות באילת, הזזתי את הטיסה שלי ממלבורן ליום שבת - כלומר, כרגע אני לוקח בחשבון מצב ריאלי שאו שאני לא נכנס למוקדמות או שאני מודח איפשהו במוקדמות. לפי החשבון שעשיתי, הטיסה שלי תנחת בנתב"ג ביום ראשון ב-22:00 והתחרות באילת מתחילה ביום שני ב-10:00 בבוקר. ליתר ביטחון שלחתי אימייל לשופט של התחרות באילת שישים אותי לשחק הכי מאוחר שאפשר.
***
11 בינואר 2011. יום לפני תחילת המוקדמות, אני מתעורר ב-8 בבוקר ורץ לבדוק את הרשימה. זהו. אני בפנים. השחקן האחרון שנכנס למוקדמות. רץ להיפטר מתג ה-Alternate, ומקבל לוקר בשירותים. על הלוקר שצמוד אליי כתוב Andy Roddick.
הולך לחדר האוכל הענק. אחרי כמה דקות מבחין שהחדר הרועש עם 250 השחקנים שנמצאים בפנים משתתק לחלוטין, וכולם עם העיניים לכיוון דלת הכניסה: רפא נדאל נכנס פנימה.
12 בינואר 2011. כל החלום מתנקז ליום המשחק. אני מאוד מאוד מאוד מתרגש. אף פעם לא הייתי במעמד כזה ואני מתקשה להשתלט על העצבים שלי. אני רשום על מגרש צדדי מספר 15, משחק שלישי באותו מגרש, מה שאומר שיש לי לחכות לא מעט זמן. קיבלתי יריב אוקראיני בשם איבן סרגייב, 200 בעולם. יכול היה להיות יותר גרוע. אני לא כל כך יודע איך לשחרר את הלחץ הזה. התקלחתי 3 פעמים עד המשחק רק בשביל להעביר את הזמן ולהוריד את הזיעה, מה שלא כל כך עזר.
בסוף זה קורה ואומרים לי לעלות. אני עושה באמת את כל מה שאני יכול. אבל אחרי שעתיים ורבע הקרב מוכרע נגדי בשלוש מערכות. במבט אחריי, אני מרגיש שחוסר הניסיון שלי במעמדים כאלו עלה לי במשחק. זה כנראה הניסיון שכולם מדברים עליו. טלפונים, אסמאסים. כולם מנחמים. יאללה הביתה.
***
עוזב את אוסטרליה. נשבע שאעשה הכל, אבל הכל הכל, מהיום כדי לחזור לכאן מתישהו. לא יכול להיות שזאת הפעם הראשונה והאחרונה שלי.
מחר על הבוקר אני בטורניר באילת. שחקן בכיר בטורניר. יחי ההבדל הקטנצ'יק.
- הכותב הוא המחבט מספר 2 של ישראל
לחץ למעבר לפרק 1: מסע לניו קלדוניה