אהוד ברק נקב השבוע בשמותיהם של שלושה מנהיגים פוליטיים שעזבו את מפלגות האם שלהם. הוא בחר את בן גוריון, את פרס ואת שרון. ההשוואה גרמה לפרצי גיחוך בקרב יריביו.
מעניין שדווקא את משה דיין הוא לא הזכיר. אחד האנשים שעבדו עם ברק שנים לא מעטות משוכנע שהוא רואה את עצמו עושה מעשה דיין, יותר משהוא מחקה את שרון או פרס.
כשעבר משה דיין המושמץ והמוכתם בכתם מלחמת יום הכיפורים לממשלת הליכוד של מנחם בגין, זכה המהלך לקיתונות של ביקורת, ולרבים מהלך זה כלל לא היה מובן.
כעבור חודשים לא רבים, כשהטביע חותם על מעשה השלום הראשון של ישראל עם מדינה ערבית, חרת דיין לעד את מקומו בין דפי ההיסטוריה, והמבקרים הרבים נדמו.
בין ברק לנתניהו שוררים יחסי עבודה קרובים זה שנתיים. כבר תקופה ארוכה ששר הביטחון מנסה להשפיע על ראש הממשלה לנקוט מהלך מדיני, ומשקיע בכך לא מעט זמן ואנרגיה. עכשיו נוסף האינטרס האישי האדיר של אהוד ברק: להוכיח למלעיזים שהמהלך הפוליטי הדרמטי שרקם איננו אופורטוניזם, או רדיפה אחר כיסא.
אם יצליח יוכל להסתכל לכולם בעיניים, או כפי שהוא אוהב לומר להישיר מבט למציאות, ולומר: "אמרתי לכם". והוא כל כך רוצה להצליח.
בלון החמצן של נתניהו
גם אביגדור ליברמן, שמעמדו הפוליטי בממשלה הנשענת על 65 תומכים התחזק השבוע, מדבר לא מעט עם נתניהו. גם הוא מנסה לשדל אותו למהלך מדיני שיאמץ את הקו שלו להסדר ביניים נוסף, ולשכנע בכך את ממשל אובמה. לו יצליח ליברמן יוכל גם הוא לומר: "אמרתי לכם".
הפילוג בעבודה נתן לנתניהו בלון של חמצן פוליטי, והסיר לפי שעה את האיום על שלמות ממשלתו. ואולם מעבר לפוליטיקה יש עוד משהו, שאיננו נופל בחשיבותו: לנתניהו ברור מצבה המדיני של ישראל על רקע הצלחתם של הפלשתינים לגרום לעוד ועוד מדינות להכיר במדינתם שטרם קמה. הוא שומע וקורא את הדיווחים משגרירויות ישראל בעולם על הביקורת המחריפה והולכת על ישראל בזירה הבינלאומית.
גם לנתניהו יש אינטרס ליזום מהלך מדיני, כדי להקל את הלחץ הבינלאומי ולשפר את מצבה של ישראל. יתכן מאד לפיכך שהאינטרסים של שלישיית הצמרת - נתניהו ברק ליברמן - ליזום מהלך, דווקא התהדקו השבוע מאד.
תזמון נכון וקצת אומץ
קל היה לבחון את המפסידים הגדולים של השבוע: השרים בן אליעזר, הרצוג וברוורמן, ויושב ראש ההסתדרות עופר עיני.
אומלל במיוחד היה בן אליעזר, שבעשרים ושבע השנים שהוא בכנסת היה שותף לרבים מהמהלכים הפוליטיים שהתרחשו פה. העובדה המצערת שברק שמחון ונתניהו השאירו אותו בחוץ היתה מבחינתו כפויית טובה. הוא שמפגשו החשאי עם נתניהו בביתו של היועץ שעיה סגל הוביל לברית של העבודה והליכוד, הוא שסייע לברק לגבש רוב בעבודה למען הממשלה, נשאר בחוץ.
עוד יותר מכך, כאב שחושיו הפוליטיים לא חשו שמשהו גדול מתרחש מתחת לאפו. בטרם השלים עם רוע הגזירה קיווה שיוכל להיבחר ליושב ראש זמני בעבודה, שישאיר אותו רלוונטי. אולם ח"כ שלי יחימוביץ' היתה הראשונה להבהיר שהיא לא תאפשר מהלך כזה, ומזכ"ל העבודה, נאמנו של פואד, חיליק בר, נאלץ לסגת.
הרצוג וברוורמן למדו על בשרם שפוליטיקה לעיתים היא תזמון נכון, וקצת אומץ. שניהם שקלו בחודשים האחרונים את התפטרותם מהממשלה. שניהם חשבו שהשעה טרם בשלה, ושנתניהו עדין לא יצר עבורם עילה לפרישה.
אילו אזרו עוז ופרשו לפני שבוע, שבועיים או חודש, הם יכולים היו להוביל את ברק החוצה ולא להיות מגורשים. שניהם נגררו להתפטרות בעל כורחם. שר הביטחון לימד אותם שיעור בפוליטיקה שימושית.
יושב ראש ההסתדרות עופר עיני נדהם לגלות שאיבד מידה רבה של השפעה על ממשלת נתניהו. כוחו של מי שהכניס את העבודה לממשלה היה עצום ועכשיו הוא נותר ללא מחלפות שערו על ראשו.
לחיות או לחדול
פרשנים פוליטיים התחרו השבוע בדברי ההספד על מפלגת העבודה. הפיצול הפוליטי שהחל לפני שנתיים כששליש מחבריה שירת למעשה באופוזיציה ובעוד חבריהם חברים בקואליציה, מלמד שהכתובת היתה על הקיר. היה זה עניין של זמן עד ששתי הסיעות האלה יתפרקו.
חברי העבודה יצטרכו להחליט אם לחיות או לחדול. אם ישכילו לבחור מנהיגות אטרקטיבית, ויציגו בפני הבוחר סדר יום מגובש שלא יהיה זהה לסדר היום של קדימה, יכולה להיות לעבודה תוחלת.
בחירת יושב ראש חדש הינה חיונית על מנת שהעבודה תתייצב כמפלגת אופוזיציה ראויה. לנתניהו יש, אגב, אותו אינטרס. עבודה מתחזקת תגזול קולות מקדימה, יריבתה העיקרית של הליכוד בבחירות הבאות.
ירון דקל הוא מגיש "הכל דיבורים" בקול ישראל, והפרשן הפוליטי של ערוץ 11