אבי נמני ואורי מלמיליאן הם היהלומים שבכתר, אבל הם רק שניים מתוך שמונה מנג'רים שעזבו עד כה העונה את תפקידם בליגת העל בכדורגל. מדובר במספר לא מבוטל של מאמנים, שמעורר תהייה על הסוגיה החמקמקה שנקראת "מעמד המאמן".
העובדה שנמני ומלמיליאן הלכו הביתה, מלמדת שגם מעמד מיוחד של "סמל" במועדון, והיכרות קרובה עם הקהל, לא מחסנים מפיטורים. יחד עם זאת, שני המקרים שונים בתכלית: הכישלון של מלמיליאן היה כתוב על קיר האבן הירושלמית שמקיפה את טדי. לכאורה הוא מאמן של קבוצה מפוארת עם תקציב גדול (למרות כל הצרות הכלכליות) ומסורת מפוארת. אבל למעשה הוא קיבל קבוצה בעייתית, עם תקציב גדול על הנייר שמשולם לכוכבים לשעבר שאיבדו עניין בבית"ר, אולי בכדורגל בכלל; ועם קהל הולך ומידלדל שאיבד את זהותו הייחודית בשנים של גאידמק. ובתנאים שכאלה, היה קשה מאוד להצליח (בלי קשר לטעויות הרבות שביצע מלמיליאן "בזכות" עצמו).
אצל נמני העסק מעניין יותר, לא רק בגלל המעמד הייחודי שלו בקרב אוהדי הקבוצה, אלא מפני שנדמה שהיחסים בינו לבין מיטש גולדהאר אינם שונים מהיחסים בין רומן אברמוביץ' לקרלו אנצ'לוטי למשל. קבוצות כדורגל, עסק מפסיד כמעט "ביי דפינישן", הפכו ללהיט בקרב מתעשרים חדשים. המתעשרים החדשים, במיוחד אלו שהגיעו מהכלכלות החדשות של מזרח אירופה, הם אנשים שהצליחו בעסקיהם במהירות בלתי נתפשת אל מול "הכסף הישן".
אברמוביץ'. קבוצות כדורגל הפכו ללהיט של מתעשרים חדשים (צילום: רויטרס)
הם רגילים שהכסף עובד בשבילם ומנפק עוד ועוד הצלחות. משום כך הם אינם מבינים איך דווקא בכדורגל אין יחס ישר בין גובה ההשקעה שלהם לתוצר הסופי.
ערעור מעמד המאמן בעידן הבעלות הפרטית הוא כמעט בלתי נמנע. ואולי גם זה חלק מקסמו של הכדורגל: העובדה שהוא גורם גם לאנשים שקולים בדרך כלל לקבל החלטות קפריזיות.
האמוציות של רוני
אם דיברנו על הצד של הבעלים, הנה הגענו לצד של המאמנים. רוני לוי היה יכול להיות מאמן מוערך: יש לו שלוש אליפויות רצופות במכבי חיפה, נכון שלפחות על אחת מהן ניתן להיאחז בשנינה השלמה-שרפית שגורסת שאפשר היה "לקחת אותה גם בטלפון", ובכל זאת - שלוש אליפויות ברצף אינן דבר של מה בכך.
את הקריירה הקצרה והבינונית שלו בפתח תקווה אפשר היה לשכוח, שכן היא נגמרה בליגה הרומנית המתחזקת. עכשיו לוי בבית"ר, בקושי שבוע אחרי שהיה מועמד למכבי ת"א. לו אני לוי, אפשר שהייתי חושב פעמיים: בית"ר של השנה היא קבוצה גמורה, חזקה אולי מכדי לרדת ליגה, אבל מפורקת מכדי שתוכל לתת יותר מכמה משחקים טובים עד לסיום העונה. מה יקרה בעונה הבאה? באי-הוודאות הכלכלית סביב הקבוצה קשה להגיד שהמצב ישתפר. אז מה קרה לרוני לוי בשבוע שבין סירובו (המוצדק) לאמן את מכבי ת"א אם לא יובטח לו חוזה גם לעונה הבאה, ועד להסכמתו לאמן את בית"ר ירושלים שהעונה הבאה שלה לוטה בערפל? אפשר שזהו אור הזרקורים.
בפרק הזמן הקצר שבו הוא מובטל, למד לוי באיזו קלות אפשר להידחק החוצה מהפריים. המשא ומתן עם מכבי ת"א החזיר אותו שוב למרכז העניינים, ולוי הציץ ונפגע. אם תרצו, הלקח כאן הוא זהה לזה שמתקבל מניתוח הפוזיציה של הבעלים: העוצמה שבכדורגל גורמת גם למאמנים שקולים במהותם, לקבל החלטות אמוציונליות.
הדרבי הלוהט בעולם
סלטיק-ריינג'רס? יונייטד-ליברפול? בוקה-ריבר? בארסה-ריאל? אוי, כמה שאתם פאסה: ברוכים הבאים לדרבי הכי לוהט ביקום, הדרבי של ניו יורק! קוסמוס נגד רד-בול! טוב, קצת נסחפתי, זה עוד לא שם, אבל אם תקשיבו טוב, תוכלו לשמוע את שאגת ההמון כבר עולה מהיציע במקום הכי לא צפוי בעולם.
רבות נכתב כבר על עליית קרנו של הכדורגל בארצות הברית. ולמרות זאת, הידיעה כי אריק קאנטונה מצטרף לצוות הניהולי של ניו יורק קוסמוס (שמבקשת להצטרף ל-MLS החל מ-2013), הצליחה להסעיר את הדמיון שלי. לא רק כי המלך אריק הוא אחד הכדורגלנים הנערצים עליי בכל הזמנים, אלא כי האפשרות לדרבי ניו-יורקי בכדורגל, היתה שייכת עד לא מזמן לא לקטגוריית הספורט כי אם לז'אנר המדע הבדיוני.
אריק קאנטונה. למי יש כרטיסים לדרבי של ניו יורק? (צילום: רויטרס)
מה שמרתק בכך הוא שמתברר שהאימפריאליזם התרבותי שבו מואשמים האמריקנים, אינו חד-כיווני: הספורט הפופולארי בעולם הולך ומתעצם במדינה ששלושת ענפי הספורט הפופולאריים בה, הם ייחודיים משלה (כן, אני יודע שמשחקים בייסבול, פוטבול וכדורסל גם במקומות אחרים בעולם, אבל מרכז הכובד שלהם נמצא בארה"ב).
הספורט האמריקני נשען תמיד על בסיס פילוסופי של להיות "גדול מהחיים", עולם אוטופי שבו מי שטוב יותר מוכרח לנצח. הפילוסופיה הזאת שאבה את השראתה מהתיאולוגיה הפרוטסטנטית שלאורה נבנתה אמריקה, אותו הלך-רוח שאפשר את פריחת הקפיטליזם. הכדורגל, לעומת זאת, לא היה מעולם "גדול מהחיים", אלא פשוט חיקוי מדויק שלהם, עם הנפלא ועם הגרוע בהם כאחד.
אפשר היה לפתח כאן את הדיון הזה לעוד המון נקודות, ואפילו להביט על הצלחת הכדורגל בארה"ב כאנטיתזה הספורטיבית של "מסיבות התה" שמבקשות לשמר את הערכים האמריקנים הקלאסיים. אבל היי, לא אמרנו כבר שסוד קסמו של הכדורגל נמצא דווקא באי-רציונאלי?
לפיכך אבקש לסכם את הדיון המלומד בציטוט מתוך שיר שאפשר לשמוע עד היום, אחרי כמעט 15 שנים בלי המלך אריק, באולד טראפורד ובנותיה לאמור: "אנחנו שותים ושותים ושותים לחיי אריק המלך, הוא המנהיג של קבוצת הכדורגל שלנו. הוא הקשר ההתקפי הגדול ביותר שראה העולם מעודו".
למישהו יש כרטיסים לדרבי?