במהירות וביהירות חרצו פרשנים ישראלים ביום שישי את קביעתם: מובארק מחוסל. ואחרי שהעז להחזיק מעמד עוד כמה שעות נוספות הוסיפו נחרצות: הוא יצטרך ללכת לרפורמות אזרחיות, שיחסלו אותו מבפנים.
אלא שהם לא הבינו שהמצב הוא בדיוק הפוך ממה שתיארו בפני הקוראים והצופים הישראליים. מצרים לא עברה שום הפיכה אזרחית, היא עברה הפיכה צבאית. המהפכה לא היתה נגד מובארק, היא נעשתה על-ידו.
כבר לא חברים של אובמה
ביום שישי, הוא "יום הזעם", טיילו השוטרים המצריים עם זרנוקי מים וגז מדמיע ברחבי הבירה. זו היתה הצגה מכוונת של השלטון המצרי לעיניים אמריקניות, כדי שאובמה חובב "זכויות האדם", יהיה מרוצה.
שועל ערמומי כמו מובארק ידע שזה לא יספיק, הוא לא נולד היום, אבל הוא עשה את ההצגה המגוחכת עבור האמריקנים. במקביל הוא כבר העמיד את הצבא המצרי בכוננות. והוא קיווה לחיבוק ולתודה מאובמה.
מובארק ניסה להתקשר לנשיא ארה"ב מספר פעמים באותו יום, אך אובמה סינן את השיחות. בסביבות השעה ארבע אחר הצהרים הבין מובארק שאובמה הפקיר אותו לגורלו. מהרגע הזה הכל השתנה. הוא הבין שבמשך 30 שנה האמריקנים היו המשענת שלו, ואילו עכשיו הם הפכו בבת אחת לאויבים שלו. לא לקיים אותו הם רוצים עכשיו אלא לחסל אותו. מן הרגע הזה השתנו הכללים.
מובארק הוא גם המפקד העליון של הכוחות המזויינים המצריים, והוא נתן את ההוראה. הצבא המצרי החל להכניס טנקים ונגמ"שים למרכזי הערים הראשיות. בשלב הזה הם היו אמורים רק להופיע, ולאבטח את יעדי השלטון החיוניים: משרד הפנים ("אלמוגמע") שבמרכז קהיר, ארמונות הנשיאות וכמובן בניין הרדיו והטלוויזיה שעל הטיילת של הנילוס.
ברגע שאיבטח את הנקודות האלה, הפכו המפגינים לחסרי חשיבות. הם לא מחומשים, ומה זה כבר כמה עשרות אלפים או אפילו יותר, במדינה אדירה של 87 מיליון מצרים, ציביליזציה של יציבות במשך 5,000 שנים.
המדיניות של מובארק היתה ועודנה של בונקר. הוא לא יזוז, והמפגינים האלה יכולים להתפרע כמה שירצו. ממילא העם המצרי התחיל בשלב מסוים לסלוד מהאנרכיה שהם הביאו.
בשבת כבר נתפסו המפגינים בעיני הציבור המצרי לא עוד כ"אינטלקטואלים חובבי פייסבוק" אלא כסתם פורעים. הצבא הפך למושיע, שינקה את הרחובות מן האסירים הנמלטים מבתי הכלא, מן החוליגנים והבוזזים. בשלב הזה מאזני הכוח למעשה הוכרעו, והעולם הערבי הבין זאת, להוציא האמריקנים שהמשיכו להסית נגד בעל הברית החשוב ביותר שלהם בעולם הערבי.
בשבת בערב הושלמה המהפכה הצבאית השנייה מאז 23 ביולי 1952. מונה סגן נשיא, לראשונה אי פעם אצל מובארק, הוא ראש המוחבראת הנאמן והנקי, הגנרל עומר סלימאן, כראש ממשלה מונה מפקד חיל האויר לשעבר הגנרל אחמד שפיק (שימש לאחרונה כשר התעופה האזרחית ונחשב אהוד על הציבור וגם הוא נקי), וכשר הגנה מונה הרמטכ"ל סמי ענאן.
זו ממשלה צבאית, עם מפקד צבאי עליון, חוסני מובארק. מובארק החל כאיש צבא, תפקיד שתמיד היה אהוב עליו, והוא חזר אליו מחדש. אהבות ישנות.
הערוץ של הפרשנים הישראליים
ומה יקרה עכשיו? גמאל, בנו, יצא מהמשחק, אך מובארק לא יוותר, הוא אף פעם לא מוותר, והצבא שלו תוקף את קיני המפגינים, שמוצגים עכשיו כמסיתים, כפוגרומיסטים וכאיום ישיר על בטחונה ויציבותה של המדינה. מערכת המדיה הממשלתית המצרית חזרה גם היא לעבוד, והיא פשוט רומסת אותם.
כיוון שהמצב עובר לטובתו, מתחילים לתמוך בו בעולם הערבי, קודם כל ידידיו הטובים במחנה הפרו-אמריקני, מלך סעודיה עבדאללה, אבו מאזן ונסיכים מן המפרץ, להוציא קטאר, שערוץ הטלוויזיה שלה לא הפסיק להסית ולשקר בנוגע למצב במצרים.
לא רבים מאמינים לערוץ הזה, אך יש לו כמה צופים אדוקים - הפרשנים הישראליים. המחנה הפרו-אמריקני חוזר לבנות את עצמו לאט לאט לאחר ההלם הראשוני, חבל רק שהמדינה החשובה ביותר במחנה הזה, ארצות הברית של אובמה, לא נמצאת שם.
אם מובארק אכן יישאר בתפקיד, הוא עוד יבוא חשבון עם הנשיא האמריקני שברגע האמת פשוט תקע לו סכין בגב.
ד"ר גיא בכור הוא ראש חטיבת המזה"ת במרכז הבינתחומי הרצליה, עמית מחקר של אונ' הרווארד, ומפעיל אתר Gplanet.co.il