מה עדיף: כאוס או עריצות?לא מעט אנשים מגחכים נוכח הנאיביות האמריקנית - הרי ברור שחוסני מובארק או שלטון חזק אחר במצרים דרוש ליציבות האזור, וזהו האינטרס של ארה"ב וגם שלנו. אז כשאובמה והילארי מביעים תמיכה במפגינים המצרים, האם הם באמת מבינים שהמנטליות הלבנטינית לא ממש קרובה למנטליות בג'ורג'טאון?
במזרח התיכון הרי שולטת מנטליות הג'ונגל: כשהמלך נחלש, מתחיל כאוס. סדאם חוסיין, למשל, היה עריץ אכזר במיוחד, אבל כל עוד הוא שלט, היה סדר. ומה קרה מאז? עיראק "שוחררה", אך היא שוחררה לתוך כאוס מתמשך. אז מה צופן לה העתיד? דמוקרטיה, או עריצות אחרת?
כשיש כאוס, קצת קשה לדעת מה יקרה אחריו. הפיכה בארץ ערבית, גם אם אזרחיה כותבים סטטוסים בפייסבוק ומצייצים בטוויטר, יכולה להיות מאד מסוכנת. אנחנו יודעים שמה שיקרה, לא בהכרח ילך לכיוון הדמוקרטי, לפחות לא על-פי מה שקרה בהיסטוריה. במיוחד לא במדינה שתושביה רגילים לעריצות ולחוקים פרימיטיביים נוסח השריעה.
גם תוניסיה חווה כרגע אנרכיה שאין לדעת לאן היא תוביל. האם זה יגמר בדמוקרטיה? בואו רק נגיד שאם כן, זה יהיה תקדים, כי עד היום, טרם קמה מדינה ערבית דמוקרטית. תראו מה קורה בלבנון, שבה מתקיימת רק "עריצות-לייט": ארגון החיזבאללה מוציא מהתמונה את ראש הממשלה חרירי ברגע שזה מתאים לו, ושם בפרונט נציג שידאג לאינטרסים של הטרור.
לכן, למרות הניסיון הנרחב שיש לנו בעל-כורחנו, בישראל אין היום הרבה יכולת לצאת טוב ולא משנה מה היא תצהיר, והיא עושה נכון בשתיקתה, לפחות נכון לעכשיו.
מצד אחד, ראוי שהעולם ידע שעיקרון ה"כאוס או עריצות" שהוכיח את עצמו עד היום בעולם הערבי, קשור גם אלינו. זה משהו שכדאי לקחת בחשבון גם לגבי האופי הצפוי של מדינה פלסטינית לכשתקום.
האם יש בכלל סיכוי שהיא תהיה דמוקרטית? עזה, למשל, כבר מזמן לא נמצאת בשליטת הרשות אלא בשליטת חמאס. אז איך זה בדיוק אמור לעבוד, הנוסחה שעבאס מדבר עליה, שכוללת ישות אחת שבירתה מזרח ירושלים? מי ישלוט בה - הכאוס או העריצות?
מצד שני, עם כל הרצון לחזות מראש את כישלון ההפיכה המצרית, אפשר להבין גם את מה שאומר אובמה. הטיקט שעליו הוא נבחר הוא טיקט של שינוי ותקווה. כך שאם עם מדוכא יוצא לרחוב ודורש את החופש שלו, האם נכון לעצור אותו בעבור הנוחות שלנו? צריך גם אולי לזכור את מה שאמר נלסון מנדלה: לפני שזה קורה בפועל, זה תמיד נראה בלתי אפשרי.
