הפרקים הקודמים ביומן של אמיר וינטרוב:
פרק 3: התרסקתי
פרק 2: הפעם הראשונה שלי
פרק 1: מסע לניו קלדוניה
השבוע אני אוותר על סיקור ההופעה שלי בפיוצ'ר באילת. משתי סיבות: א. לא קרה כאן שום דבר מעניין שלא קרה בשבוע שעבר כשהייתי כאן; ב. מתחיל להיות קצת לא נעים, שוב חטפתי בראש בחצי הגמר, הפעם מיריב סרבי שמדורג 658 בעולם. דיכאון.
אבל משהו בכל זאת תפס אותי השבוע. משהו שיכול לתת דוגמה קטנה לתופעות מנטאליות שטניסאים עוברים בקריירה. בקיצור, הסיפור הוא כזה: בזמן שאני מסתובב כאן באילת אני רואה בחור מוכר, הר אדם שנתקלתי בו לפני כמה שנים. אחרי כמה ניסיונות שחזור, אני נזכר - שיחקתי מולו לפני ארבע שנים בטורניר צ'לנג'ר באוזבקיסטן. סוס בגובה 1.90 מ', רוסי בשם פאבל צ'כוב. הוא היה אז בלי נקודות דירוג, אני הייתי בסביבות 500 בעולם. זכרתי איך הילד בן ה-18 ההוא ניצח אותי בסיבוב על הכניסה לטורניר. אחר כך הוא גם הגיע לגמר של הטורניר עצמו, והתחיל רצף מטורף של הצלחות. תוך כמה שבועות הוא עף לדירוג שיא של 231 בעולם. כל מי שראה אותו ידע שהוא בדרך הבטוחה להיות טופ-20. היה לו סרב, פור-הנד אדיר. כל מה שצריך.
כשפגשתי אותו באילת, הסוס אמנם נשאר סוס אבל מהשחקן ההוא לא נשאר כלום. הוא הידרדר אל מחוץ לדירוג העולמי. הוא עבר תופעה נדירה ומוזרה, שחירבה לכמה טניסאים קריירות מבטיחות: הבחור התעורר יום אחד ושכח איך להכות פור-הנד. פשוטו כמשמעו. שכח. אין לזה ההסבר הגיוני אחר. הוא פשוט לא מצליח להכניס פור-הנד למגרש, לא משנה מה הוא לא ניסה לעשות. אין לו כיום נקודות דירוג, אחרי שאיבד את כולן. ב-23 הטורנירים האחרונים עד אילת, הוא הפסיד 21 פעמים בסיבוב הראשון. גם פה באילת, שזו התחרות הכי קטנה שיש, הוא לא הצליח לעבור את המוקדמות.
עוד שחקן שזה קרה לו, אבל עם אובדן הסרב, הוא גיז'רמו קוריה הארגנטיני, שכבר דורג 3 בעולם, ויום אחד גילה שהוא לא מסוגל להעביר סרב מעל לרשת. קוריה היה גומר משחקים עם 17, 20 או 23 שגיאות כפולות. אחרי כל הצרות עם הסמים, הפציעות, הוא הגיע למצב שהוא לא יכול להכניס סרב למגרש ונאלץ לפרוש מטניס.
גיז'רמו קוריה. שכח איך נותנים סרב (צילום: רויטרס)
***
עוד תופעה שאפשר למצוא גם בטורנירים הקטנים, היא של שחקנים שמדורגים מאוד נמוך אבל בכל זאת מחזיקים צוות מקצועי בעל שם. חלק מזה נובע מתוך תחושה של השחקנים האלו שהנה אוטוטו תגיע הפריצה שלהם (שלא מגיעה כמובן) והם מרשים לעצמם לקחת שחקני עבר תותחים כמאמנים. כמה מתוכם הם חבר'ה שכבר היו ברמות הגבוהות, נפצעו, וכדי לחזור לטופ הם מחליטים להמשיך ולנהוג ממש כמו בתקופה שהם היו בצמרת העולמית. וככה רואים אותם נגררים לטורנירים נידחים עם צוותי אימון כאילו הם בגראנד סלאם.
למאמנים בעלי שם יש השפעה פסיכולוגית על היריבים. באילת נתקלתי השבוע בשחקן ספרדי ושחקן בלגי שכל אחד מהם הביא מאמן אישי, במקרה אלו שני מאמנים שפרשו בשנה שעברה מטניס - אחד מהם הוא אוליבר רוכוס מבלגיה שהיה 24 בעולם, והשני הוא פרננדו ויסנטה שהיה 29 בעולם וניצח שחקנים כמו אגאסי, הנמן, פיליפוסיס וטומי האס.
שחקנים לא מנוסים וכאלו שלחוצים קצת יותר מהשאר רואים את השחקן השני עם המאמן הזה בצד, וכבר מתחילים לשקשק בלי לדעת אפילו אם השחקן השני שווה משהו. אבל עצם הידיעה הזאת שהבחור "ההוא" שם, עושה את שלה.
קצת לא נעים, אבל גם אני נאלץ להודות איך נפלתי למלכודת הזאת של חרדת מאמן היריב: שיחקתי תחרות צ'לנג'ר בארה"ב והוגרלתי מול אלכס בוגדנוביץ' מאנגליה, שחקן 150 בזמנו. כשעליתי למגרש, אני רואה שהמאמן שלו הוא לא אחר מאשר ברד גילברט האגדי. קפאתי. הפסדתי 1-6, 2-6, כשאני זוכר שרוב המשחק הייתי עסוק בברד גילברט ולא במשחק. חיפשתי אותו בקהל, מדי פעם זרקתי מבטים. אחרי המשחק הייתי מספיק אמיתי להודות ביני ובין עצמי שהפסדתי בכלל לגילברט שישב ביציע.
***
בעוד חודש וחצי בדיוק אנחנו משחקים מול פולין בדייויס. קיבלתי כבר את הבשורה על זה שאני המחבט מספר 2. רק עכשיו אני מתחיל להבין את החבר'ה, דודי, הראל, נועם, אנדי ויוני, שהיו צריכים במשך שנים לנהל שתי קריירות, זו האישית וזו של הדייויס. אל הלחץ של לרוץ אחרי נקודות דירוג ולקיים את הקריירה בשיניים, מתווסף עוד לחץ לא מוכר של חשיפה גדולה יותר ותוצאות לא מדהימות כמו שעשיתי עכשיו באילת שהן כבר לא רק עניין אישי שלי, אלא פאדיחה נוספת עבורי כשחקן נבחרת.
אני מרגיש את הלחץ הזה שהולך וגובר. לחץ להשיג נקודות דירוג. לחץ לא לעשות פאדיחות בטורנירים קטנים. לחץ לא לפשל בדייויס. לחץ להתחיל ולעשות כסף. לחץ.
בשבוע הבא אני רחוק מאילת, בטורניר צ'לנג'ר ברוסיה. הרחק מהכל אני מקווה לשוב למסלול. נקודה אחרי נקודה, משחק אחרי משחק.