אגרות החניה המשולמות כאשר רכב חונה ברחוב המסומן בכחול-לבן נועדו במקורן להסדיר את הפער בין עודף הנהגים המחפשים חניה למחסור בהיצע המקומות. הקנסות המוטלים על חניה ללא כרטיס חניה נועדו לאכוף את תשלום האגרות.
אם נהג שקיבל קנס אינו משלם אותו תוך 3 חודשים, עולה גובהו אוטומטית ב-50%, וב-5% נוספים בכל חצי שנה נוספת. כך שבתום שנה של אי-תשלום חוב, יכול קנס של 100 שקל להגיע ל-160 שקל.
לא סביר ולא מוסרי
כיצד אם כן הופכים דוחות חניה של עשרות שקלים לחובות של מאות שקלים, וחובות של מאות שקלים לאלפים?
התשובה נעוצה בתהליך ההפרטה של הגבייה בישראל. רוב העיריות העבירו את הגבייה למשרדי עורכי דין. אלה שולחים מכתבי התראה ודרישה, בתוספת פיגורים והצמדות, וכן פועלים באמצעות עיקולים שונים לגביית החוב.
כל הוצאות הגבייה המנופחות מושתות רק על החייב. אמנם החוק מתיר להוסיף לחוב רק הוצאות גבייה סבירות, אלא שרי האוצר לדורותיהם התנגדו לקבוע בתקנות מה הן בדיוק הוצאות גבייה "סבירות", והותירו את הדבר בידי השוק החופשי.
כיוון שכך, פועלות העיריות וחברות הגבייה הפרטיות מטעמן להגדלת רווחיהן באמצעות ניצול לא הוגן ולא מוסרי של החוק.
ביסודה של המחשבה הכלכלית נמצא מודל "האדם הכלכלי" או בשמו הלטיני "הומו אקונומיקוס". על-פי תפיסה מופשטת זו, האדם הוא יצור רציונלי הפועל לרווחת עצמו, והוא חסר ממד מוסרי. "הומו אקונומיקוס", אם כן, הוא מודל של אדם בעל תבונה נטולת מוסר, פילוסוף נטול ממד רגשי, השואף לסיפוק עצמי חסר גבולות.
מודל ה"הומו אקונומיקוס" משמש עד היום את הכלכלה "הטהורה" בבואה לחזות את התנהגות בני האדם בתפקידיהם כיצרנים, כעובדים וכצרכנים בשוק החופשי. עקרונות אלה מנבאים גם את התנהגותם של פוליטיקאים ופקידים בתוך המערכת הציבורית.
לעומת זאת, כאשר המחשבה הכלכלית בוחנת מדיניות ציבורית כלשהי, היא מניחה כי השלטון חפץ בטובת האזרחים, והוא הוגן ביסודו. קריטריונים שונים של הוגנות משמשים בכלכלה כדי להעריך את טיבה של המדיניות. כיוון שכל מדיניות ציבורית נוגעת לאנשים רבים, הרי מדיניות זו חייבת לאזן בין הצרכים לאינטרסים השונים של אנשים בציבור.
חלק מן הגישות מתייחסות לכל אחד מן האנשים באורח שווה, וחלקן מעדיפות את החלשים יותר, אבל אין בנמצא גישה הוגנת שמצדיקה את השרירותיות והאקראיות של גביית החובות העירוניים בישראל.
חתני פרס נובל, הרברט סיימון ודניאל כהנמן (במחקריו עם עמוס טברסקי המנוח), מצאו במחקריהם המאלפים כי האדם רחוק מאוד מן המודל הטהור. סיימון וכהנמן זרעו את הזרעים שהולידו את הענף בכלכלה המכונה "כלכלה התנהגותית", שעוסק בהתנהגות הכלכלית הממשית של אנשים.
שלל מחקרים מאז הראו כי בני אדם הם בעלי רציונליות מוגבלת בצורות שונות. יתר על כן, התגלה כי אנשים מפעילים גישה מוסרית ברורה גם על עסקות כלכליות לחלוטין. בספרו "רציונליות, הוגנות ואושר" עומד כהנמן על העובדה שאנשים נותנים טיפ גם במקום שבו לא יבקרו שנית.
הוא מדווח עוד כי בניסויי מעבדה כלכליים התברר כי אנחנו מוכנים לשלם לא מעט על מנת לפעול עם אנשים הוגנים ולהימנע מפעולה עם אנשים לא הוגנים. חברה המקיימת נורמות של הוגנות היא אם כן צורך אנושי הכרחי.
על מנת לספק לאזרחיה את צרכיהם ההכרחיים, המדינה חייבת ליצור מרחב פעולה באמצעות תקנות ופעולות, שבו יוכלו האזרחים לפעול בבטחה בלי להיות חשופים לנורמות בלתי הוגנות של שלטון, מסחר ותעסוקה.
כתנאי ראשון והכרחי לכך, על גופי השלטון לנהוג בהוגנות כלפי האזרחים. מדיניות של גביית חובות דרקונית המשיתה עליהם תשלומים מנופחים אינה סבירה ואינה הוגנת.
על שר האוצר לקבוע בתקנות כי הוצאות הגבייה על קנסות חניה יופעלו רק באורח הדרגתי ולא יעלו על פי שניים מהחוב המקורי.
עופר קורנפלד הוא דוקטורנט לכלכלה באוניברסיטת תל-אביב וחבר ב"הדמוקרטים".