בשולי המהפכה בתוניסיה שוחחו באחד מערוצי הטלוויזיה בישראל עם מפגין מקומי. האיש הוכיח בקיאות מפתיעה בפוליטיקה הפנימית של ישראל, ואמר: "אנחנו רוצים להיות כמותכם, שאצלכם אפילו נשיא, אם עשה משהו לא בסדר, נכנס לכלא".
אני לא משוכנע שהבחור מייצג את המהפכן הערבי החדש, ואפשר אפילו ששנאה לישראל תהיה, כמו שקרה בעבר, אמצעי יעיל ללכד את ההמונים סביב אויב חיצוני, אבל אי-אפשר כבר שלא לשים לב לכך שמשהו אצלנו הפך למושך, אפילו בעיני מי שנחשבים לאויבינו.
במשך שנים דיברו כאן על המסרים שמוטב לנו לשגר לעולם הערבי. הביטחוניסטים גרסו הרתעה כמעט בכל מחיר: קודם ידעו שלא כדאי להתעסק איתנו, אחר-כך יבוא השלום.
אנשי השלום העדיפו לשגר מסרים פייסניים בכל מחיר, גם כשהפייסנות הפכה להתבטלות. מיותר לציין ששתי הדרכים לא הביאו לקץ הסכסוך, אלא להחרפתו.
עכשיו מתברר כי יש גם דרך שלישית: לא להיות חזק, גם לא מתרפס, אלא פשוט להיות הילד הכי "קול" בכיתה, כזה שכולם רוצים להיות במקומו, או לפחות חברים שלו.
המסר הנכון
פתאום מתברר כי אולי מה שטוב ליחסים הבין-אישיים טוב גם ליחסים הבין-לאומיים. אפשר שזהו האינטרנט שהפקיע את התקשורת מאליטות פוליטיות וכלכליות והפך אותה למשהו שבני אדם יכולים לתקשר בעזרתו בגובה העיניים, וכשמתקשרים בגובה העיניים מגלים שאולי בכל מקום בעולם - ובכל שיטת משטר - המנהיגים דופקים את עמם, רק שבדמוקרטיה, כשאפשר ללעוג להם, הייאוש לפחות נעשה יותר נוח.
התוניסאי והמצרי רואים גם את מגרעות השיטה שלנו, אבל גם את הכוחות שמנסים לתקן אותן: הם רואים נשיא יוצא מבית המשפט אחרי שנמצא אשם, הם רואים שר אוצר לשעבר בראיון מהכלא. הם רואים וחומדים, ממש כפי שאנחנו הפכנו מחברה סוציאליסטית פוריטנית לחברה מערבית קפיטליסטית, בד-בבד עם "הפלישה" של ערכי המערב לסלון הביתי שלנו, באמצעות הטלוויזיה.
הדברים הללו נכתבים כשעדיין לא ברור מה יהיה גורל ההתקוממות העממית במצרים: אפשר שהיא תוליך לשינוי שיטת המשטר, אפשר שהיא תדעך, ואפשר, וזה הכי גרוע, שהיא תיפול לידיים צבאיות או דתיות.
מה שברור הוא שלפחות בתחילתן היו המהומות תוצר של התקוממות עממית ספונטנית, לכן גם נכשלו כל גורמי ההערכה בקהיליית המודיעין או אפילו בתקשורת, מלחזות אותן.
הטרנד הפופוליסטי בפוליטיקה הישראלית היה לגנות את האסקפיזם התל-אביבי, הנהנתי והדקדנטי, אבל השבוע התברר לנו שפצצה של החיים הטובים בתל-אביב, שנשלחת באמצעות YouTube לנמען טוניסאי או מצרי, יעילה הרבה יותר מאשר פרסום פומפוזי של מסקנות ועדת חקירה מטעם. אסקייפ, יש לאן.
אנחנו אוהבים ללעוג ל"כנופיית שלטון החוק", חבורה של "חנונים" שלא יודעים להחנות נגמ"ש ברברס, ולכן אנו בוחרים להנהגה אנשים בעלי עבר ביטחוני מפואר.
מי היה מאמין שדווקא בימים שבהם מדינת ישראל מונהגת בשלומיאליות שאין כדוגמתה בידי שני בוגרי סיירת מטכ"ל, תהיה זו א' מבית הנשיא שתשלח את המסר המקורי ביותר אל האומה הערבית?