בכניסה לעיר הפלסטינית יריחו הייתה מעוטרת בשבוע שעבר בשלטי ענק המכריזים ברוסית ובערבית, "אתה חבר אמיתי", ומציגים תמונות ענק של דמיטרי מדבדב ושל אבו מאזן, זכר לביקורו של הנשיא הרוסי בעיר כשבוע לפני כן. כשהיה כאן, הוא הצהיר כי ארצו תכיר במדינה פלסטינית שבירתה מזרח ירושלים, והצחצוח שעברה יריחו לרגל הביקור עדיין ניכר בה. הגענו לעיר עם עוד כמאתיים אנשים ממאה וקצת ארגונים, שהתקבצו בשבוע שעבר ונסעו ליום וחצי ליריחו לכנס הבילטראלי השנתי השישי של פורום ארגוני השלום.
מלון אינטרקונטיננטל מפתיע לטובה, חוץ מהעובדה שאת החלונות אי-אפשר לפתוח. אפשר, אם רוצים, לרדת ללובי, לחתום על מסמך שאומר שכל פתיחת חלון היא על אחריות הפותח, אבל למי יש כוח לזה.
הכנס מתחיל במינגלינג. לוקח לי משהו כמו 4 דקות להכיר שוב בבעיה העיקרית של ארגוני השמאל: לצד ארגונים רציניים כמו שלום עכשיו, גישה, מחסום ווטש, עו"סים שלום (עובדים סוציאליים למען שלום) או שת"יל אפשר למצוא קצת יותר מדי ארגונים קיקיוניים משהו, כמו "סולחה" שמארגן קומזיצים ותפילות משותפות, או "בודו למען השלום", שבמסגרתו מתאמנים בני נוער ישראלים ופלסטינים באמנות לחימה יפנית. יש גם הרבה יותר מדי ארגונים שמטרתם היא לתאם בין הארגונים.
אבל הבעיה העיקרית של כל ארגוני השלום האלה היא שזה לא כל-כך הולך להם, כל הקטע של השלום. לא שזה תלוי בהם. האמת היא שזה לא תלוי בהם כלל ועיקר, ובכל זאת התחושה הכי חזקה שאני מקבל היא סוג של חוסר קשר למציאות. המציאות היא מדינה פלסטינית שקמה ועומדת אל מול עינינו ממש, והעולם מתחיל להכיר בה. המציאות היא ההדלפות שפורסמו ב"אל-ג'זירה". המציאות היא ביבי וברק וליברמן. המציאות היא כל מה שבקושי מצליח לחדור אל הלובי של האינטרקונטיננטל ביריחו.
לא ענקים, לא גמדים
מושל יריחו מברך את הבאים, אומר להם שהם נדרשים לעבוד קשה. הוא מדבר, כמו כולם כאן, על הקמפיין ה"אכזר" של אל-ג'זירה. "לא היה לפלסטינים מנהיג כן וישר כמו אבו מאזן. הוא לא מדבר בשתי שפות, ובמשרד שלו אין שתי דלתות. אתם צריכים להתאמץ ולשכנע את הצד שלכם", הוא אומר לארגונים, "כי אנחנו הפלסטינים מוכנים לגמרי".
גם היו"ר הפלסטיני של הכנס, סאמאן חורי, מבטא את השאיפה הפלסטינית לנורמליות, ואומר שסיום הכיבוש ישחרר גם את הישראלים. אנחנו לא רוצים לראות את הישראלים ככובשים, הוא אומר, אבל מצד שני לא נסבול יותר את ההתעמרות הישראלית. הוא מספר על החיילים הישראלים במחסומים, על היהירות שלהם ועל הבוטות. "אנחנו הכובשים, זה מה שהם אומרים לנו", הוא מספר. תראו אותנו כמו שאנחנו, הוא מבקש, אנשים נורמליים. לא ענקים אבל גם לא גמדים.
אחריו רון פונדק, מנכ"ל מרכז פרס לשלום והיו"ר המשותף של פורום ארגוני השלום. אנחנו במצב הכי גרוע מאז 1993, הוא אומר. יש כלכלה ויש ביטחון, אבל אין תקווה ואין אמון. מחנה השלום מוכה ונרדף, אבל זו גם שעה של תקווה. רוב הישראלים רוצים שינוי. אנחנו, ארגוני השמאל, משותקים, אבל אנחנו נילחם ולא נוותר. ואז הוא מצהיר על ההכרה של הפורום במדינה הפלסטינית.
בשלב הזה אני פורש אל הבר במלון ומזמין בירה טייבה. הבירה קרה והבוטנים טריים, אבל הפרופורציות בין גובה הכיסא לגובה הבר דפוקות לגמרי, מה שגורם לך להרגיש קצת כמו ילד ליד שולחן של מבוגרים.
חוזר לפאנל הראשון - השלום מנקודת מבט פלסטינית. אני לא שומע הרבה דברים חדשים: שלום זה חשוב, שותפות על בסיס שוויון וכולי - כל הדברים שהישראלים באו הנה לשמוע.
רק שניים מהדוברים אמרו דברים מעניינים ממש, אולי זה נובע מהעובדה שהם לא חלק מתעשיית השלום. ד"ר חאלד סאלים שפך מים קרים על הגחלים הלוחשות בקושי של השלום. מה זה השלום הזה בכלל, שאל, אנחנו מדברים על השלום כמו משוררים, אבל אף פעם לא הסכמנו מה זה. שנית, הוא הוסיף, כל הזמן אנחנו מדברים על "תהליך" השלום. גורלנו, הפלסטינים, להיות כל הזמן בתהליך. מתי נגיע, ולאן, אין איש יודע. דבר שלישי, מהו תפקיד הפורום הזה והחברה האזרחית בכלל. כל הזמן אנחנו מדברים אם אנחנו מובילים או נגררים, יוזמים או מובלים, אבל מה בעצם ההבדל? אנחנו רק מדברים פה. זה מוביל אותנו אל הבעיה הבאה: הפלסטיני תמיד יהיה מספר שתיים.
סאלים מניח את הניירות ומישיר מבט אל האולם. מה הפורום הזה נתן, הוא שואל, מה הוא תרם? האם יש לפורום בכלל חשיבה וחזון שיביאו או שיכולים להביא את השינוי?
אני מבסוט מהדוקטור, ונדמה שאני לא היחיד. אף על פי שחלק גדול מהארגונים לא אוהבים שמזלזלים בהם כך בפומבי, הרי באופן מוזר מעט, רבים מהם ארגוני השלום שדווקא די אוהבים את זה.
הדובר המרשים הבא היה עלי אבו עוואד, שמדבר על הניתוק של הצעירים הפלסטינים מתהליך השלום. גם הוא בוחר לא לרכך את המסרים שלו. אני לא רוצה שהשלום או תהליך השלום יהיה תירוץ לפלסטינים מושחתים לתפוס את השלטון, הוא אומר. שואלים אותי, אומר אבו עוואד, איך אפשר לעשות שלום כשבישראל יש קיצוניות כזו, ואני אומר שזה לא קשור לליברמן. אם זה היה קשור לליברמן כבר הייתי הולך ומפוצץ את עצמי באוטובוס במקום להיות פה.
אנשים בדור שלי, הוא אומר, פוחדים להיראות עם ישראלים. אנחנו מתנהגים כקורבנות, וברגע שאתה קורבן אתה לוקח עליך את כל האחריות ואז אין שותפות. מצד שני, כשאתה קורבן אתה לא אשם, והכול מותר לך.
איפה אהיה בעוד עשר שנים, שואל אבו עוואד, במרכז פרס לשלום? מה המטרה של כל זה, סיום הכיבוש? עצמאות? ומה החזון הישראלי? מה החזון שלך, מר פונדק, מדינה עם רוב יהודי?
העבודה עם הפלסטינים קשה יותר, הוא אומר. אנחנו צריכים את השלום הזה יותר מהישראלים. להם יש מדינה. ולא שהם לא צריכים את זה. הכיבוש עושה נזק לישראל. תסתכלו על הצעירים שלכם, הוא אומר, בורחים אחרי הצבא להודו, לוקחים סמים, שותים, לא מסוגלים לדבר עם ההורים שלהם על מה שעובר עליהם. גם הם משלמים מחיר כבד, מתים בתאונות דרכים יותר משהם מתים בקונפליקט.
אני בורח החוצה, שותה עוד בירה טייבה ומעשן עוד סיגריה, מפספס במתכוון את הפאנל הבא, שעוסק - הפתעה! - בשלום, אבל הפעם מנקודת מבט ישראלית. לא באתי ליריחו בשביל לשמוע את חברת הכנסת אורית זוארץ או לקבל עוד סקירה מדכאת על המצב.
כולם מעשנים כאילו הם בתחרות. אני מנסה לצוד לי פרטנר פלסטיני ולדון איתו בענייני היום, אבל אין כל-כך עם מי לדבר. ענייני היום ברחוב הפלסטיני הם ההדלפה של אל-ג'זירה. לישראלים שפה, עושה רושם, כל זה לא ממש מזיז. אחרי הכול, הם פה בשביל לדבר על השלום, לא בשביל להתעסק עם המציאות ברחוב הפלסטיני.
ואפרופו הרחוב הפלסטיני. אחרי כמה זמן שאני יושב בלובי ושותה בירות אני מחליט שהגיע הזמן לצאת קצת החוצה. בחור בשם לואי מוזאין, פלסטיני שעובד בסוכנות יחסי הציבור עלאם תם, שמדבררת את הכנס הזה לתקשורת הפלסטינית, נראה שהוא משתעמם כאן בערך כמוני. הוא מביע נכונות לסיבוב קצר, אז לפני זה אנחנו עולים אליו לחדר לשוט אחד של וודקה, ועוד אחד, יורדים ללובי, יוצאים מהמלון, נכנסים לאוטו, שמים שלט PRESS על השמשה הקדמית ויוצאים מהחניון. יריחו - היר איי קאם.
מקללים את אל-ג'זירה
הכבישים ביריחו במצב מצוין, ממש קוראים לך, כלומר ללואי, לסחוט את דוושת הגז. אין ממש הרבה מה לראות, זו האמת. הערב כבר ירד והעיר חשוכה ודי ריקה. הפלסטינים, כמו החרדים, לא מאמינים במדרכות. כולם הולכים על הכביש, וכל הנסיעה מקבלת נופך סוריאליסטי משהו של משחק מחשב; כל הזמן צריך לצפצף ולעקוף כדי לא לדרוס ילדים על אופניים - יריחו השטוחה היא עיר האופניים, מבוגרים שעומדים באמצע הכביש, קטנועים שנוסעים בלי אורות וכדומה. לואי, ייאמר לזכותו, אלוף בזה.
אחרי סיבוב קצר אנחנו חונים במרכז העיר, חוצים את הפארק של יריחו - כיכר קטנה ודי מוזנחת עם מזרקה - ועושים סיבוב רגלי. המולה חביבה ומוכרת של עיר ערבית; צפירות, צעקות, דוכני מזון. לא שונה בהרבה מכל מה שאנחנו מכירים. אחרי הכול, אנחנו במרחק של לא יותר משעה נסיעה מהבית.
המחירים זולים, בחנויות שפע, וכולם מתגודדים סביב מסכי הטלוויזיה ומקללים את אל-ג'זירה. אנחנו מתיישבים בבית קפה ושותים קפה שחור, חזק ומתוק. 3 שקלים. ערבים יודעים לעשות קפה, זה ידוע. אחר כך אנחנו אוכלים פלאפל שקנינו בעגלה שעומדת בצד השני של הכביש. ממש ליד העגלה יש מאפייה, ככה שהפיתות טריות. הפתעה: גם פלאפל הם יודעים לעשות, שכנינו. נשאר רק לסגור את העניין הזה עם השלום, ויאללה. מנה פלאפל: 4 שקלים. אני מתעניין באפשרות של שתיית בירה קרה, אבל אחרי הכול מדובר ביריחו. אין ברים שלא במלונות. כל זה לא אומר שלא שותים פה; המכולות מפוצצות באלכוהול, ואנשים רוכשים, אבל שותים את זה בבית. ברחוב אסור לשתות.
אחרי הפלאפל והקפה נדמה שדי מיצינו את יריחו. אנחנו מסתובבים עוד קצת ברגל. לא מדברים עברית בשביל לא למשוך תשומת לב, אבל אין ספק שכולם יודעים בדיוק מאיפה אני מגיע. לעזאזל, אם בהודו, באירופה ובדרום אמריקה יודעים לנחש מיד שאני ישראלי, אז ביריחו לא? אבל בסדר, כמו שאמרתי, לאף אחד לא ממש אכפת. מי שאני מדבר איתו פשוט מסתכל עליי ומפטיר וולקאם עייף. אני מביע בפני לואי את אכזבתי המסוימת מחיי הלילה, כלומר ערב, של יריחו, והוא אומר לי שזה כלום, שהדברים האמיתיים קורים ברמאללה.
קודם תצאו, אחר כך נדבר
אנחנו חוזרים למלון בערך לשעת ארוחת הערב בנוכחות נביל שעת, לשעבר שר החוץ הפלסטיני, ואבישי ברוורמן, לשעבר השר הישראלי לענייני מיעוטים. חבל שלא הביאו את אבי נמני, לשעבר מאמן מכבי תל אביב.
מאחר שאני מפוצץ מהפלאפל אני מעדיף לחזור אל הכיסא הקבוע שלי בבר ולבקש עוד טייבה קרה. על הבר לידי מתיישב עלי אבו עוואד, הדובר מהבוקר על מצב הצעירים. אני מזמין אותו לבירה ולשיחה, וזו אחת השיחות המעניינות ביותר שקיימתי בזמן האחרון.
עלי אבו עוואד, 38, תושב הכפר בית אומר ליד חברון, דובר פורום המשפחות השכולות הפלסטיניות למען השלום, ממייסדי הארגון הפלסטיני אל-טריק למען השלום וחבר בתנועת אי-האלימות בגדה. אחיו נהרג בשנת 2000 מכדורי חייל ישראלי. הוא עצמו ישב ארבע שנים בכלא הישראלי בחברון על זריקות אבנים ובקבוקים ועל חקירת משת"פים. אמנם נשפט לעשר, אבל שוחרר במסגרת הסכמי אוסלו. גם אמו ישבה בכלא הישראלי. בן למשפחת פליטים מחבל לכיש. אני פונה אליו באנגלית, אבל הוא מבקש לדבר עברית, ככה יותר נוח לו. האמת שגם לי.
בכלא גילה אבו עוואד, שמגדיר את עצמו כמהפכן, את תנועת אי-האלימות עת לקח חלק פעיל בשביתת רעב של 17 יום. בכלא, הוא אומר, גיליתי את האנושיות שלי. האנושיות היא נשק, נשק שמכריח את האויב שלך לראות שאתה בן אדם. אי-האלימות היא נשק שמכוון בדיוק אל הפחדים של האויב. הפחד של היהודים זה האויב הכי גדול של הפלסטינים, הוא אומר. יגאל עמיר הוא גיבור אצל חלק מהעם שלך בדיוק בגלל זה, כי הוא השקיט את הפחדים שלהם מהשלום איתנו. ואי-האלימות היא הנשק הכי טוב נגד הצבא הישראלי: כשאתה רואה את האנושיות שלי, איך תוכל להיות חלק מהמערכת הצבאית, לעמוד במחסום ולא לתת לי לחיות?
הלוואי שבחוץ היינו, הפלסטינים, כמו בכלא הישראלי, הוא אומר. בכלא הוא למד לעבוד באופן מסודר, בצוותים, שם קיבל חינוך, למד עברית, ניהל משא ומתן עם אמנון ליפקין-שחק וקרא הרבה ספרים. "הצורה היחידה להיות חופשי, גם בכלא, הייתה לשבת ולקרוא". שם גילה את כתביהם של גנדי, של מרטין לותר-קינג ושל אחרים.
אחרי השחרור רצה להפוך לאזרח ועבד כקצין ביטחון ברשות, עד שהתפטר. "לא מצאתי את עצמי שם".
- אחת הטענות הישראליות היא שלערבים אין שלום עכשיו. אולי תראו את הנכונות גם מהצד שלכם?
"זה נכון. יש קצת, אבל לא רואים אותה ברחובות. אני מאשים בזה רק את עצמנו, פעילי השלום. יש לנו בעיית שיווק קשה מאוד, וכנראה אנחנו לא עושים מספיק בכיוון הזה. הרבה פעילי שלום פלסטינים מתביישים בזה, לא רוצים להיראות עם ישראלים. אבל זה לא הכול. הישראלי דורש מהפלסטיני לעשות את הצעד הראשון, להראות מחויבות. אבל גם אתה, אילו היית חי במחנה פליטים, לא היית חושב על שלום. וחוץ מזה, מה זה לעשות את הצעד הראשון? הפלסטיני הוא הקורבן. אז קודם כול תצאו, ואז נדבר. הם לא מבינים שזה לא יקרה עד שלא תצאו מפה".
- אתה לא מסוגל לראות את הצדק המסוים בעמדה הישראלית?
"מסוגל. הרבה שנים הייתה בצד שלנו בעיה. אצלנו, בחברה שלנו, חושבים מהפכה - לא חושבים חברה. אני גם מודה שאצלנו יש הרבה פוליטיקאים, לא מנהיגים, שאין חזון. אבל הדברים האלה משתנים אצלנו. היום יש חזון ויש רצון אמיתי, ואתה כבר לא רואה הרבה נשק ברחובות. יש שינוי, והוא שינוי אמיתי. הצד שלך מתעלם ממנו. אבל עכשיו זה הזמן שלכם להכיר בשינוי, עכשיו הזמן שלכם לעשות צעד".
אנחנו משתתקים, מזמינים עוד בירה. הטייבה הקרה כבר נגמרה, עוברים לקרלסברג מהחבית. מדליקים עוד סיגריה. אני משתלב במרחב כמו מטורף, לפחות מבחינת כמות הסיגריות שאני מעשן פה ביריחו.
אני מבקש לשמוע על אחיו שנהרג. יוסף קראו לו, הוא היה בן 32 והשאיר אחריו ילד וילדה. חייל ישראלי ירה בו מטווח של שבעים סנטימטרים. הוא מספר שזה קרה אחרי שילדים יידו אבנים בחיילים ואחיו צעק על הילדים להפסיק. עלי בדיוק שכב בבית חולים בערב הסעודית אחרי שמתנחל ירה לו ברגל. שם קיבל את הבשורה. הוא מספר שאמו, שהייתה פעילה בפתח, נענתה לבקשת פורום המשפחות הישראליות ופגשה את רובי דמלין, אמו של דיוויד, שנהרג ב-2003 בפיגוע. זו הייתה הפעם הראשונה שעלי אבו עוואד ראה ישראלי בוכה. זה כנראה עשה את העבודה. מאז הוא בקשר טוב עם רובי דמלין, וכבר ערך איתה מספר סיבובי הופעות.
בכל מקרה, כשהוא נזכר באחיו הוא משתתק לרגע ארוך, שואף שלושת רבעי סיגריה במכה, ולוקח עוד שלוק מהבירה. "זו חבילה של כאב ואובדן וצער", הוא אומר בשקט.
- ושל שנאה?
"האמת להגיד לך, אני לא יודע מה זו שנאה. שנאה זה לפוליטיקאים. אני חייל, חייל מאומן, אבל אין בי שנאה והמסקנה שלי מכל זה היא שזה שהרג לי את האח לא יצליח לקבור את האנושיות שלי".
עכשיו תורי לשתוק לרגע.
כפעיל שמסתובב ופוגש לא מעט ישראלים, אבו עוואד מכיר את הצד שלי. הוא יודע לספר על מפגשים עם תלמידים ישראלים צעירים, שאחד מהם אמר לו את המשפט הלא ייאמן הבא: אם אתה רוצה שלום אחרי שאחיך נהרג, אולי כדאי שנהרוג לכם אחד מכל משפחה ואז תרצו שלום. הוא מכיר אותנו, בקיצור, הרבה יותר משאנחנו מכירים את הצד שלו.
"אתם מפחדים", הוא אומר לי, "והפחד מאחד אתכם. וחוץ מה, הסכסוך, או השלום, זה עסק, ביזנס ענק. תראה מה קורה פה, אבל לא רק פה. אפילו למדינות ערב זה ביזנס טוב, ואין להן אינטרס להפסיק את זה. לחברה הישראלית לא מספיק רע, והצעירים הישראלים לא יודעים על זה כלום. הם לא מכירים את הסכסוך. הם לא יודעים שילדים בגיל שלהם צריכים ללכת שלוש שעות לבית הספר, הם לא שומעים על אישה הרה שמתה במחסום. החברה שלכם מנוהלת על-ידי גנרלים, ואלה אנשים עם בעיות".
- והחברה שלכם מנוהלת על-ידי האסירים של אותם גנרלים, וגם להם יש בעיות. לכולנו יש. גם אנחנו נפגענו ונרצחנו.
"זה נכון, אין ספק. העם היהודי הוא קורבן, קורבן של השואה. ואנחנו, מה אנחנו? אנחנו הקורבן של הקורבן. לא קל לי להגיד את זה, אבל זו האמת. אבל לשנינו אין מקום אחר ללכת אליו. זה הגורל שלנו, לחיות פה, לחיות ולא למות, ואנחנו זקוקים לשלום הזה יותר מכם".
- ומה מצב הפחד אצלכם?
"המון פחד, המון. ואין תקווה. ויש בעיקר הרבה ייאוש. וגם עכשיו תראה מה קורה: לישראלים יש שקט ושלום ושלווה. ומה יש לנו? כלום. אנשים מאבדים את האהבה לחיים, ואז הם מאבדים את הפחד למות. אתם לא רואים שאנחנו יחד בסיפור הזה?".
הוא מחייך. לפעמים. "תשמע, אנחנו מנסים לנרמל פה מצב לא נורמלי. האנשים יכולים לדבר, יכולים להתמודד - לפעמים בהצלחה ולפעמים בלי - עם הסבל ועם הזעם, אבל מה שצריך לעבוד עליו זה המצב, לא האנשים. הנה, תראה, אנחנו שני אנשים יושבים ומדברים, מלון חמישה כוכבים וזה, אבל בסוף אני חוזר למחסומים, להתנחלויות. אני לא רוצה להרגיש טוב עם הישראלים. זה נחמד, אבל פחות חשוב. אני רוצה לחיות טוב עם הישראלים. מי שרוצה להרגיש טוב נשבר בקלות, אבל זה שיש לו אסטרטגיה - אותו קשה לשבור".
בחור מרשים, אבו עוואד, בטח התרשמתם כמוני. כדובר מנוסה יש לו כמה משפטים שעושים לך צמרמורת בגב, הם מוכנים מהבית ככל הנראה, אבל זה לא מוריד מכוחם. "חלום", הוא אומר לי משפט של קינג, "הוא לא משהו שאתה רואה כשאתה ישן - חלום הוא דבר שלא נותן לך לישון בלילה. החלום שלי זה שהישראלים והפלסטינים יראו אלה את אלה כבני אדם, לא רק כטרוריסט וככובש". לא יודע מה איתכם, אבל עליי זה עובד.
- וזה מתקדם לשם?
"יש איזה קו סודי, שקשה לראות אותו. הכנס הזה לא יכול היה להתקיים לפני עשרים שנה. הכול תהליך בחיים".
אז אנחנו יושבים ככה על הבר, שני אנשים שנולדו לתוך צדדיו השונים של הכיבוש, אבל כמה אפשר לדבר על הכיבוש, אז אנחנו מתחילים לדבר על הילדים. שלושה ילדים יש לעלי אבו עוואד - יוסף בן 10, שרה בת 8 ורחל בת שמונה חודשים.
הלו, אלה שמות של יהודים.
אבו עוואד מחייך. נראה שהוא כבר שמע את התגובה הזו פעם או פעמיים. "אז מה", הוא אומר, "היהודים אין להם חזקה על השמות האלה כמו שאין להם חזקה על הארץ הזאת".
עלי אבו עוואד מסיים את הבירה שלו, מסרב להזמנה שלי לעוד אחת - יש לו עוד נהיגה ארוכה ומחסום לעבור הלילה.
אז אני תופס את לואי ואומר לו יאללה, יא סחבי, קח אותי לרמאללה או שתאבד אותי לנצח. זה עובד עליו. אז אנחנו עולים אליו לחדר, מתחזקים בעוד שוט וודקה ושמים פעמינו לרמאללה. בדרך אנחנו עוברים במחסום חיזמע בלי שאף אחד עוצר אותנו, אולי בזכות שלט ה-PRESS, עוברים דרך מחנה הפליטים קלנדיה - עיירה מאובקת, כבישים משובשים - ומגיעים לרמאללה.
מודל שוורצנגר
רמאללה בתנופת שיפוצים, רבים מהרחובות סגורים ואנחנו נאלצים לעשות סיבובים מסביב לעיר. עוברים ליד המוקטעה, ליד קברו של עראפת, ליד הטיימס סקוור, יש כיכר כזו ברמאללה - פעם אולי היה שם שעון - ועוצרים ליד בית אניסה, שזה בר.
במפתיע, או שלא, מדובר בבר תקני לגמרי, מהסוג שיכול היה להימצא בכל מקום אחר על הגלובוס. פוסטר של צ'ה גווארה על הקיר, מבחר נאה של אלכוהול ובירות מחבית; טייבה בשבילי. המקום חצי ריק והטלוויזיה דולקת על אל-ג'זירה. מי שפה דבוק אליה, מדסקסים את המהומות בתוניסיה - אלה במצרים יתחילו רק מחרתיים - ואת הנאמנות של אל-ג'זירה לחמאס ולאחים המוסלמים. נראה שזו לא הפעם הראשונה שהם רואים פה ישראלים ושלא ממש אכפת להם.
שתי בירות מאוחר יותר אנחנו פוגשים את חאלד אל-סעדי, 28, חבר בצוות התקשורת של אבו מאזן, ואת מוחמד אירשיד, בן 28 גם הוא, שאחראי על תנועת צעירי הפתח ברמאללה. אל-סעדי, בחליפת שלושה חלקים, לא ממש מעוניין להיראות בפאב מהסוג של בית אניסה, זה לא מקום לאנשים דתיים. אז אנחנו עוברים למקום של אלמונד, שזה חצי בר וחצי מקום של שישא, נרגילה. אנחנו מזמינים בירות, אל-סעדי מזמין נרגילה. גם כאן המקום חצי ריק, וגם כאן דולקות הטלוויזיות, אבל הפעם הן מראות סרטי קולנוע וקליפים מ-MTV.
אירשיד מספר שבנוער פתח של רמאללה יש 15 אלף חניכים, אל-סעדי קצת עייף אחרי יומיים של עבודה רצופה שנכפתה עליו בגלל ההדלפות של אל-ג'זירה. הוא לא מודאג מתגובת הרחוב הפלסטיני. אנשים, הוא אומר, יכולים להבין לבד שזה הכול שקרים, שאל-ג'זירה היא פרו חמאס - חמאס זה כמו ש"ס, צוחק אירשיד.
- אז אם כולם יודעים שהכול שקרים, אני שואל, איך זה שכולם דבוקים לאל-ג'זירה מהבוקר עד הערב?
"כי אנשים חושבים עם הלב, לא עם הראש. אבל בסוף הם יתעשתו ויבינו מי נגד מי ומה קורה. אנחנו מאמינים שבסוף אבו מאזן יתחזק".
הם מדברים על ההבדלים בין אבו עמאר (ערפאת) לאבו מאזן, על המדינה הפלסטינית שהולכת ונבנית במהירות ברמאללה - אכן, ככה זה נראה - אבל אני, אולי בגלל הבירות ואולי כי אין לי טלוויזיה בבית, לא מצליח להוריד את העיניים מהמסך. מוקרן שם "שוטר בגן ילדים", סרט המופת של ארנולד שוורצנגר. האין זה משל מושלם למתרחש באזורנו? שוורצנגר משחק שוטר קשוח שנאלץ להשליט סדר בגן ילדים אנרכיסטי. הוא עושה את זה יופי. אולי גם אנחנו צריכים איזה שוורצנגר כזה, לא חננה כמו אובמה. אבל לא תמיד מקבלים מה שרוצים או מה שצריכים. הסרט נגמר, ארנולד ניצח, גם השתלט על הילדים וגם זכה בבחורה, והצוות של אלמונד כבר הופך עלינו את הכיסאות. אנחנו נפרדים כידידים וטסים חזרה ליריחו.
בארוחת הבוקר כולם כבר פתרו את הסכסוך בלי בעיות. יש לי פתרון לבעיית הפליטים, סח לי בחור שהציג את עצמו כ"עושה שלום" מעל חביתת הירק. כל הכבוד לך, אני אומר לו, ומה עם ירושלים, את הפינה הזו סגרת לי? ברור, אומר הבחור, ושוטח בפניי את הפתרון. אותן השיחות מתנהלות גם בשולחן הסמוך. אנשים טובים שחושבים שיש להם השפעה.