כשצעדנו אתמול, קומץ העיתונאים הישראלים שהגיעו לקהיר, ברחובות העיר, הרגשנו צורך לבדוק כול הזמן שאנחנו אכן ב-2011. מרגע שהתבשרה מצרים כי הנשיא מובארק עומד לשאת הצהרה דרמטית בתוך דקות - התאספו מאות ברחובות, מחכים במתח לשמוע מה יהיה על המדינה שלהם. מבולבלים הם עמדו במחסומים המאולתרים, שבנו כדי להגן על רכושם, כשהם עוד אוחזים באלות ובפגיונות, מנסים להבין לאן צועדת מצרים.
האמוציות הלילה בקהיר היו יוצאות דופן. המפגינים לא יכלו להסתיר את האכזבה הקשה מהנשיא שסרב לפנות את כסאו באופן מיידי. הם הניפו נעליים במחאה וטענו "כל עוד הוא לא ילך - אנחנו לא נזוז מכאן". גם הקריאות הקשות של נציגי המשטר על העוצר שאותו הם מפרים, וגם כוחות הצבא שנראו כמאבדים סבלנות, לא הזיזו אותם מכיכר תחריר. "זה עלבון", הם אמרו לנו, "הוא פשוט מזלזל בנו".
לאט לאט במהלך הלילה השתנתה התמונה. לפתע, למרות המגבלות, השתלטו על הכיכר והרחובות הסמוכים המונים שהגיעו מהבית - בלי יכולת לדבר אנגלית, בלי שלטים שנונים ומתוחכמים ובלי סיסמאות, הם הגיעו לנסות להשמיע קול אחר. "דמוקרטיה זה גם לתת לנו לתמוך במובארק", הם אמרו בשקט, מפחדים מפני המתנגדים שישמעו את דעתם. "אנחנו יודעים שאחרי שנדבר אתכם יעקבו אחרינו, אבל כבר לא אכפת לנו", סיפרו בדמעות.
ככל שנקפו השעות גדלה התמיכה במובארק ברחוב, וזו התעצמה עם שחר, עת הוסר העוצר. בבוקר, הם כבר היו הרוב בעיר. המפגינים, שבימים האחרונים דרשו דמוקרטיה, קיבלו אותה, אבל הפוך. המאמצים שלהם, נראה, הקימו גם את אלה שעד כה נשארו בבית.
"הלילה הזה קהיר התעצבה", אמרו לנו הבוקר פעילים משני הצדדים בסמטאות קהיר. "לא היה פה דבר כזה אף פעם - אנשים מדברים על הדעות שלהם, על המצב, על העתיד, על השלטון - מביעים דעה, חושבים". באנגלית שבורה סיפרו על ההתרגשות שבה האזינו אתמול למקלטי הרדיו, ואיך עזבו הכול ורצו לכיכר מכל הערים השכנות כדי לנסות לקחת חלק בעיצוב עתידם.
את עתיד הדיאלוג הזה קשה לחזות, כמו את כל אירועי הימים האחרונים, כשעושה רושם שבתנאי אי הוודאות הללו משתנה מצרים תוך דקות. יתכן שזו תמשיך להיות המהפכה המנומסת ביותר שראה העולם בשנים האחרונות, ויתכן שיפרוץ עימות אלים בין הפלגים. כך או כך, הלילה הזה הוא הלילה שבו אנשי מצרים לראשונה שאלו עצמם בקול "איך אנחנו רוצים שהמדינה הזאת תיראה" - הם שאלו והעולם הקשיב. "אצלכם במערב לזה קוראים דמוקרטיה, לא?"