אחת ממטרותיו של עורך דין במהלך הקריירה המשפטית שלו היא לצבור לעצמו מוניטין. הוא מקווה שככל שיתקדם ייוודע שמו למרחוק, ומי שיזדקק לייצוג בתחום מומחיותו ימהר ויפנה אליו לשם כך.
מוניטין, לפיכך, הוא נכס. וככל נכס, גם לזה שווי כלכלי. אלא שבהיות המוניטין נכס בלתי מוחשי, קשה יותר לשום את שוויו. לפיכך התגבשו במהלך השנים אסכולות שונות בנוגע לאופן הראוי לחישוב המוניטין.
ומה בנוגע לשותפות של עורכי דין? האם ניתן לומר שלצד המוניטין האישי של עורכי הדין השותפים, רכשה לעצמה השותפות מוניטין משל עצמה? האם הלקוחות פונים אליה בשל המוניטין שלה, ולא בזכות היכרותם עם מי מן השותפים ועם המוניטין שלו? שהרי ככל שכך, הנה לנו נכס נוסף הניתן לחלוקה בעת פירוק השותפות.
וככל שאכן כך, כיצד נחשב את שוויו של המוניטין של השותפות? כיצד נדע להבחין בינו לבין המוניטין האישי של השותפים? עניין לא פשוט בכלל.
שתי החלטות, שיצאו לאחרונה תחת ידי שופטי בית המשפט המחוזי בתל-אביב רות רונן וחגי ברנר, שופכות אור על סוגיות סבוכות אלה.
פירוק משרד רוזנצוויג, שפרן, גרא ושות': צדיק בינו ואיזי תפוחי רצו את ג'וש
בשנת 1981, הקים עו"ד ג'וש רוזנצוויג משרד עורכי דין בשותפות עם עו"ד רבקה שפרן ז"ל - "רוזנצוויג, שפרן ושות'". בשנת 1988 התקבל אבי גרא למשרד כמתמחה. בשנת 1990 הוא החל לעבוד בו כעורך דין שכיר, וב-1992 הפך לשותף.
חלקו בשותפות הגיע בשנת 1994 ל-20%, מועד בו נוסף שמו לשם המשרד. בתחילת 1995 פרשה שפרן מן השותפות, וחלקו של עו"ד גרא עלה ל-25%. לרוזנצוויג היו 75% בבעלות בשותפות.
בשלהי 1996 הודיע רוזנצוויג לגרא אודות רצונו לפרק את השותפות ביניהם. במסגרת הפירוק חילקו רוזנצוויג וגרא ביניהם את רכוש השותפות, כפי חלקיהם בה.
לאחר המיזוג בין משרדו של רוזנצוויג למשרד גורניצקי הגיש גרא, באמצעות עו"ד יוסף בנקל, תביעה נגד שותפו לשעבר, בה טען כי עם פירוק השותפות ביניהם הוא היה זכאי ל-25% מכלל נכסיה, ללא הבחנה בשאלת מועד רכישתם, וכי לפיכך הוא היה זכאי גם לחלקו במוניטין שלה, אותו נטל רוזנצוויג, שהמשיך לנהל עסק דומה וליהנות ממנו.
השופטת רות רונן דחתה עתה את התביעה. כך עשתה לאחר שבחנה סוגיות שונות, ובהן את אלה הרלבנטיות במיוחד לרשימה זו. "רק אם יסתבר כי לשותפות היה מוניטין, שהתובע היה זכאי לחלק בו, וכי הוא לא ויתר על חלק זה - יהיה מקום לבחון האם התובע הוכיח את שווי המוניטין הזה ואת שווי חלקו בו", כך רונן.
"שותף המצטרף לשותפות קיימת, בלא לשלם דבר כנגד הזכויות המוקנות לו, אינו הופך שותף בנכסים שהשותפות צברה קודם להצטרפותו לשותפות", פתחה רונן. "הנחה זו נובעת מההיגיון העיסקי הסביר של צדדים להסכם שותפות", המשיכה.
"כאשר מצטרף שותף לשותפות קיימת שהיא בעלת נכסים, ללא השקעה מטעמו, כאשר המצטרף הוא עורך דין צעיר וחסר ניסיון יחסית, כאשר אין טענה כי הוא הביא בהצטרפותו נכסים או לקוחות משמעותיים למשרד (אלא רק את כישרונו ויכולותיו) - סביר יותר לקבוע כי המצטרף החדש קיבל לכל היותר זכות לחלק ממה שיצטבר לאחר הצטרפותו - אך לא חלק ממה שהיה קיים קודם לכן", הוסיפה רונן.
היא דחתה את טענתו של גרא, שלפיה התשלום נעשה על-ידו באמצעות "עבודה קשה" ו"הון אנושי". שהרי הוא זכה לתמורה שוטפת בגין עבודתו הקשה - חלקו ברווחים - כפי שגם רוזנצוויג זכה לכזו.
"שמם הולך לפניהם"
"האם הוכיח התובע כי לשותפות היה מוניטין נפרד מזה של השותפים?", אחזה רונן את השור בקרניו, והוסיפה ושאלה: "מתי קיים למשרד עורכי דין מוניטין נפרד מזה של השותפים?".
"מוניטין של פירמה הוא היכולת והידע שלה, שהצטברו על סמך ניסיונה במשך שנים, בפעילות דומה תחת בעלים ומנהלים שונים" החלה להשיב. "משרד עורכי דין שיש לו מוניטין נפרד מזה של שותפיו, הוא משרד שהלקוחות מגיעים אליו לא רק בגלל זהותם הספציפית של עורכי הדין העובדים בו - אלא גם בגלל המותג של המשרד עצמו".
על-פי רונן, המוניטין של פירמה משתקף בהפרש, "ב'דלתא' בין המוניטין האישי של כל אחד מהשותפים בה, לבין המוניטין של הפירמה כולה".
רונן ראתה עין בעין עם המומחה מטעמו של רוזנצוויג (שיוצג בידי עו"ד פנחסרובין), פרופ' שריג, שגרס כי המוניטין של השותפות משתקף ברווח העודף, שהיא יכולה לייצר ושאינו תולדה של המוניטין המקצועי-האישי של השותפים, אלא תולדה של השותפות עצמה. רווח עודף זה ניתן לחישוב על-ידי הפחתה של הרווח הנורמטיבי, שהעסק היה יכול לייצר אלמלא היו לו מוניטין, מהרווח שלו בפועל.
"הרווחים הנורמטיביים של השותפות הם הרווחים שלה מעבר לאלה שהשותפים יכלו להפיק בעצמם, על יסוד המוניטין האישי שלהם... אם פירמה של עורכי דין איננה מסוגלת לייצר רווח מעבר לשכר המצרפי שעורכי הדין המרכיבים אותה היו יכולים להרוויח אלמלא הם היו שותפים בפירמה - המסקנה היא כי לפירמה הזו אין מוניטין מעבר לזה של עורכי הדין המרכיבים אותה", הצטרפה רונן למומחה שריג.
כך, אם פירמה מסוימת מרוויחה יותר מן הסכום המצרפי של הרווחים, שכל השותפים בה היו יכולים להרוויח אלמלא היו עובדים יחד במסגרת הפירמה - משמע שקיים "ערך מוסף" לעבודה המשותפת שלהם, הוא המוניטין של הפירמה כפירמה, מעבר למוניטין האישי שלהם.
רונן מצאה כי גרא לא הרים את הנטל שהיה מוטל על שכמו להוכיח את השווי העודף האמור. כך, הוא לא הוכיח את שווי המוניטין של השותפות.
בקשר לכך היא ראתה לקבל את טענתו של רוזנצוויג, שלפיה "רק במקרים חריגים ישנם בפירמות עורכי דין מוניטין נפרד לפירמה, מעבר למוניטין האישי של כל אחד מהשותפים המרכיבים אותה".
היא אזכרה, בהסכמה, קביעה קודמת שלפיה "לשותפות עורכי דין עשוי להיוותר מוניטין עם פירוקה, אולם, זאת במקרים מיוחדים ונדירים בלבד. כגון בשותפות ותיקה מאוד המתקיימת במשך עשרות שנים במתכונת דומה, ו'שמה הולך לפניה', ללא קשר לזהות שותפיה, המשתנים מעת לעת (כמו גורניצקי ושות', הרצוג פוקס, נאמן ושות', סלומון יעקב ליפשיץ ושות' וש. הורביץ ושות' וכמו פירמות עורכי- הדין הגדולות בארה"ב)".
"יש להבחין בין משרדים ותיקים מאוד, ש'שמם הולך לפניהם', שממשיכים לשמור על שם הפירמה גם כאשר השותפים מתחלפים, משרדים בהם שם הפירמה הוא פעמים רבות שם של השותף המייסד, שלעיתים כבר אינו בין החיים - לבין משרדים צעירים יותר, ששמם מתחלף עם חילופי השותפים בהם", הוסיפה רונן.
מוניטין אישי
מבין סוגי משרדים אלה, כך רונן, משרדם של רוזנצוויג וגרא שייך לסוג השני, לו אין מוניטין נפרד מזה של שותפיו. מדובר במשרד קטן מאוד, שגם כוח העזר שעבד בו היה מצומצם למדי. במשרד שכזה סוג הקשר עם הלקוחות הוא אישי, והם מגיעים אליו בעיקר בשל ההכרות שלהם עם עורך הדין המטפל בהם, ולא בשל המוניטין של המשרד.
לחיזוק קביעתה זו הדגימה רונן באמצעות 3 לקוחות ידועים של המשרד: צדיק בינו, איזי תפוחי ובנימין יסלזון, שהעידו בפיה כי פנו למשרד אך ורק בשל היכרותם עם ג'וש רוזנצוויג והערכתם את יכולותיו, ללא קשר לשאר השותפים במשרד.
מהתנהלותו של גרא במועד פירוק השותפות, ומכך שהוא לא העלה אז כלל את הנושא, למדה רונן כי אף הוא לא סבר כי יש לה מוניטין משל עצמה.
היא הוסיפה וקבעה כי לו הוא היה סבור, למשל, כי להמשך עבודה מכתובת המשרד, תוך שימוש במספר הטלפון שלו, קיימת חשיבות - הוא היה מבקש לעשות שימוש ב"נכס" זה. כך במיוחד לאחר שהעיד כי סבר אז כי רוזנצוויג לא ימשיך לעבוד כעורך דין. אלא שגרא עצמו העיד, כי באותו הזמן הוא לא היה בשל להמשיך את המשרד וליהנות מן המוניטין, שלטענתו היה קיים לו.
"מדובר במוניטין האישי של כל אחד מהשותפים. ללא הנתבע, התובע אינו 'בשל', ואין לו 'עוגן', ולכן אין משמעות למוניטין כנכס המנותק מהנתבע", סיכמה רונן.
היא הוסיפה וקבעה כי לקוחות המשרד אינם "קניין" של המשרד, וכי ממילא לא ניתן לכפות על לקוחות לעבוד עם משרד כזה או אחר. ההחלטה בנוגע לכך נתונה בידי הלקוחות בלבד. "רוב לקוחות השותפות, הגיעו אליה בשל המוניטין האישי של הנתבע", הוסיפה, ודחתה את הטענה שלפיה בכך שהוא המשיך לטפל בלקוחות, שהיו לקוחות השותפות, גזל רוזנצוויג את מוניטין השותפות.
"התובע לא הוכיח כי לשותפות דנן היה מוניטין נפרד מזה של שותפיה, הוא לא הוכיח מה היה השווי של מוניטין זה, ואף לא מה היה שווי המוניטין שנצבר מהמועד בו הפך התובע לשותף בשותפות. התובע אף לא הוכיח כי הנתבע 'גזל' מוניטין שהיה שייך לשותפות, ועל כן דין תביעתו להידחות", חרצה רונן. (ת"א 1486/04).
פירוק משרד רפאל, רבינוביץ, מהולל ושות': לפירמה צעירה אין מוניטין משמעותיים
פירוקה של שותפות זו - שבאה לעולם בשנת 1992 ושעברה ממנו בשנת 2000 - כבר הביא, במהלך 10 השנים האחרונות, למספר החלטות שיפוטיות.
באחת מהן קבע השופט גבריאל קלינג כי מאחר שיכול וכוח המשיכה של השותפות, בתור שכזו, יהיה רב מהסיכום של כוח המשיכה של יחידי השותפים - ייתכן כי חלקו של שותף במוניטין יעלה על המוניטין שלו עצמו.
לפיכך, הוא הורה לכונס נכסי השותפות המתפרקת להחליט בעניין שווי המוניטין של השותפות ובשאלה האם השותפים, שנפרדו מעו"ד אמנון רפאל, נטלו את המוניטין של השותפות בשלמותו.
הכונס, עו"ד ורו"ח ישראל ברון, קבע כי שווי המוניטין של השותפות הנו כ-14 מיליון שקל, וכי על השותפים האחרים לשלם לרפאל כ-30% משווי המוניטין, כפי חלקו בשותפות.
השופט חגי ברנר ביטל עתה החלטה זו.
הוא הצביע על כשל שנפל בהערכת שווי המוניטין, שבוצעה מטעמו של עו"ד רפאל (שיוצג בידי עו"ד אמיר ויתקון), ושבמסגרתה לא נעשה כל ניסיון לחשב את שווי המוניטין האישי של השותפים, על מנת להפחיתו משווי המוניטין של השותפות, כדי לחלץ את הנתון המבוקש, קרי, שווי המוניטין העודף של השותפות ככזו, בנפרד משוויו המצרפי של מוניטין יחידיה.
"פשיטא שאין כל הצדקה או הגיון שמי שמיחידי השותפות יפצה את רפאל בגין המוניטין האישי של רפאל, אותו נטל עימו רפאל עת פתח את משרד עורכי הדין רפאל, פרנק ושות'", קבע ברנר.
לדידו, נוכח עברה הבלתי יציב של השותפות, שהיתה צעירה יחסית, שבמסגרתו חלו שינויים תכופים בהרכבה, בשמה ואפילו בכתובתה, ושעה שכל שותף טיפל בלקוחות שהביא עמו ושנותרו עמו לאחר פירוק השותפות, אין תימה בקביעה שלפיה לשותפות עצמה, ככזו, לא היו מוניטין משמעותיים.
בקשר לכך הוסיף ברנר וקבע כי "ישנן פירמות מסוימות של עורכי דין הנהנות ממוניטין עודף מעבר למוניטין המצרפי של יחידיהן בהיותן פירמות המתקיימות עשרות שנים... בדרך-כלל מדובר בפירמות הנושאות את שם מייסדן, גם אם זה הלך לעולמו לפני שנים רבות. הדבקות בשם המייסד, כמו גם הרציפות וההמשכיות של הפירמה חרף חילופי הדורות בה, הם שמעידים על קיומו של אותו מוניטין עודף שלא קיים בפירמות שאך זה מקרוב באו, דוגמת השותפות בה עסקינן, שלא הוציאה את ימיה מעבר ל-8 שנים".
"שווי המוניטין העודף של השותפות, המבטא את יכולתה למשוך לקוחות מעבר ליכולתם של שותפיה מכוח המוניטין האישי שלהם, היה בסכום זניח של 130,000 שקל", סיכם ברנר סוגיה זו.
ובכל זאת, הוא לא ראה עצמו פטור מלדון בשאלה האם לאחר שהשותפות פורקה נטל עמו רפאל חלק ממוניטין זה.
בקשר לכך הוא בחן מספר פרמטרים. "ראשית לכל, יש לבחון את הפרמטר של השימוש בשם השותפות. זהו ללא ספק המאפיין הבולט ביותר של נטילת מוניטין", פתח ברנר.
משלאחר הפירוק הושמט שמו של רפאל משם השותפות החדשה של יתר השותפים, ומשרפאל פתח שותפות עם עורך דין אחר, ושמו שימש בשם השותפות החדשה, הסיק ברנר כי אף אחד מן השותפים לא נטל עמו את המוניטין של השותפות הישנה.
"כאשר עסקינן במשרד עורכי דין, אין לכתובת בה מצוי המשרד משמעות יתירה בנוגע ליכולת למשוך לקוחות, שכן הלקוחות לא מגיעים למשרד על-פי הכתובת, בשונה למשל ממסעדה או עסק מסוג דומה, בו ישנו זיהוי גבוה של העסק עם כתובתו", מיעט ברנר מחשיבות אמת-מידה נוספת.
ובכל זאת, גם בדיקתה הביאה אותו לאותה מסקנה, מאחר שלאחר הפירוק המשיכו כל השותפים לנהל את ענייניהם מאותה הכתובת, עד שרפאל החליט מרצונו לעבור למקום אחר.
אותו הדין חל גם על השימוש במספרי הטלפון של השותפות המתפרקת, אשר חדלו לשמש את כל השותפים, מיד כשרפאל עזב את כתובתה של השותפות.
ברנר קבע כי רפאל נטל עמו תיקי לקוחות, ששיקפו (בקירוב) את שיעור אחזקותיו בשותפות. "הסכמתם של מרבית הלקוחות לעבור אל השותפות החדשה, גם אם ניתנה מבעוד מועד ועוד בטרם פורקה השותפות, אינה מלמדת בהכרח על נטילת המוניטין של השותפות ככזו, שכן סביר הרבה יותר להניח כי הלקוחות בחרו להמשיך ולקבל את השירות מאותו שותף שהעניק אותו להם קודם לכן, קרי, בשל המוניטין האישי של אותו שותף", סיכם ברנר סוגיה זו - ודחה את בקשת הכונס לחייב את השותפים הנותרים (שיוצגו בידי עורכי הדין מיכאל שפיגלמן, וילנה וולבובסקי, גיורא ארדינסט ומיטל טויסטר רוזנטל) לשלם בגין חלקו של רפאל במוניטין השותפות. (ה"פ 994/00).
