קשה להפתיע את דוד בועז, יו"ר חבר הנאמנים של תיאטרון הבימה. מי שהיה בעבר הממונה על השכר באוצר ועמד בראשותן של לא מעט ועדות ציבוריות מכיר את כל השטיקים והתרגילים שמטרתם לטרפד מהלכים פיננסיים. ולכן הוא לא היה מופתע כשרשימת שיאני השכר של הבימה דלפה יום לפני שידור כתבה אוהדת באולפן שישי שקראה למחיקת חובות התיאטרון. ברור לו שפרסום עלות שכרם השנתית של אלי יצפאן (727 אלף שקלים), מוני מושונוב (724 אלף שקלים) ויעקב כהן (718 אלף שקלים) יכעיס את הציבור ויעמיד את הדרישה של הבימה באור מגוחך. "משרד התרבות והאוצר אמרו שלא הם הדליפו", הוא מחייך. "אני בטוח שההדלפה לא הגיעה מהמשרד לאיכות הסביבה".
לגבי למכתב מכתב מנהלי התיאטראות שפורסם כמה ימים מאוחר יותר הוא הרבה יותר נחרץ. במכתב נטען, תוך איום מרומז בפנייה לבג"ץ, שהבימה אינו התיאטרון היחיד ששקוע בגירעון כספי ושאין לתת לו מאומה בלי ליידע את היתר. "ברור לי שמי שמוביל את כולם הוא הקאמרי", מסנן בועז. "נועם סמל (מנכ"ל הקאמרי, ל' ר') עבר תקופה נפלאה בארבע השנים האחרונות. גידול בהכנסות, הצלחה כלכלית. והסיפור הזה עומד להיגמר ברגע שהבימה תחזור לבית שלה, עם האולמות היפהפיים רובינא ומסקין. הוא יודע שההכנסות שלו ירדו ב-20% והוא חושש, ובצדק".
סמל לא נשאר חייב: "דוד בועז הוא איש עתיר זכויות בתחום השירות הציבורי. חבל שהוא נגרר לספינים ולהכפשות אישיות חסרות כל שחר. התיאטראות בישראל פנו לשרת התרבות והספורט ולשר האוצר בבקשה להגיע, בהזדמנות זו של הקצאת משאבים לפתרון בעיית הבימה, למציאת פתרון לכלל התיאטראות הסובלים מבעיות דומות. איש ממנהלי התיאטראות, ובוודאי לא אני, לא מתנגד למתן סיוע להבימה. להפך: אני אישית, ודוד בועז מודע לכך, תומך בכל לב בסיוע להבימה. רק בשנים האחרונות הופקו ארבע הפקות משותפות של הקמארי עם הבימה. אני מציע לדוד בועז לחזור בו ולהתנצל על הדברים שאמר. אנשי העבודה בקאמרי ובהבימה ימשיכו לשתף פעולה. העשייה התרבותית היא מעליי ומעליו".
בועז, בכל אופן, לא מתרגש במיוחד מהטענות של מנהלי התיאטראות האחרים. לדידו, במקרה של הבימה לא מדובר בסתם מחיקת גירעונות.
"הבימה לא מבקשת תקציב מעבר למה שקבוע לה בקריטריונים. היא דורשת את תיקון העוול שנגרם לה ב-1995, כשהמדינה נתנה לתיאטרון הלוואה בריבית גבוהה במקום מענק. אם הסיוע הממשלתי היה ניתן אז כמענק, כמו שניתן, למשל, לתיאטרון חיפה שהיה במשבר, לא היינו מגיעים לחוב של 40 מיליון שקלים. המכתב הזה מטעה כי הוא יוצר תחושה שהבימה מקבלת תמיכה כפולה, וזה שקר שגובל בעלילה".
הסערה האחרונה היא רק בריזה קטנה בתוך טייפון שלא מרפה מהתיאטרון הלאומי כבר שנים. בועז, שהתמנה לתפקיד יו"ר חבר הנאמנים לפני כחצי שנה וממלא אותו בהתנדבות, מנסה להתמודד עם נדוניה לא פשוטה שקיבל. תקציר העלילה: הבימה הוכרז כתיאטרון לאומי בישיבת ממשלה ב-1958 והבעלות התחלקה בין עיריית תל אביב (75%) להמדינה (25%). בשנות ה-90 צבר התיאטרון חוב של 28 מיליון שקלים, שלווה בסכסוכי הנהלה חריפים ובהתפטרות הדירקטוריון. שרת החינוך והתרבות דאז, שולמית אלוני, אימצה את מסקנות הוועדה שקבעה כי יש לגבש תוכנית הבראה באמצעות כונס נכסים ולהעביר את הבעלות המלאה למדינה. האפוטרופוס הלאומי מונה כנאמן, יעקב אגמון מונה למנכ"ל, והבימה המשיכה לדמם ולצבור חובות. עם עזיבתו של אגמון מונו שני מנכ"לים זמניים, התיאטרון הוגדר כחברה לתועלת הציבור ומונה לו דירקטוריון. כשירום אריאב ויואל אסתרון עזבו את חבר הנאמנים, מונו במקומם דוד סיני ודוד בועז.
- למה היית צריך את כאב הראש הזה?
"אשתי אשמה. היא אמרה לי, למה לא תתרום? חשוב לעזור למוסד כמו הבימה".
אי-אפשר להמשיך עם גיבנת כזו
בועז, איש פיננסים משופשף עם רקורד של הפרטת כי"ל, ייעוץ אסטרטגי לשרת התקשורת, עמידה בראשות ועדות ציבוריות כמו הוועדה לפתיחת ענף התקשורת לתחרות, הוועדה לבחינת שכר הבכירים והוועדה לתשתיות אנרגיה, נכנס לתפקיד והחל ללמוד את החומר.
"מצאתי תיאטרון עם הרבה בעיות. קודם כול, מדובר בתיאטרון שנודד כבר ארבע שנים בין כמה אולמות (בשל השיפוצים שנעשו במבנה. ל' ר'), מה שגורם להוצאות תפעול עצומות. גם הצגות בתוך תל אביב מתפקדות כמו הפקות חוץ, עם שינוע, פירוק והרכבה. חוץ מזה יש קושי עצום בשיווק למנויים. מי רוצה לבוא לראות הצגות באולמות שהם סקנד בסט? אין פואיה, אי-אפשר לשתות קפה כמו שצריך, אין סידורי חניה בחלק מהאולמות.
"אבל לא זה הסיפור בעיניי. כולם מדברים על תיאטרון לאומי. מישהו יודע מה זה אומר 'תיאטרון לאומי'? חיפשתי אסמכתאות, מאמרים, משהו, מישהו שעסק במשמעות של ההגדרה הזאת, וכלום. מה שמצאתי זו החלטת ממשלה מ-1958, שהופכת את הבימה לתיאטרון לאומי כדי שיוכל להתנהל ברמה אמנותית גבוהה ובלי אילוצי קופה. מכיוון שכך, הדבר הראשון שעשינו, כדי לא לפעול בחלל ריק, זה לכתוב חזון".
- מי צריך חזון? צריך כסף.
"בסופו של דבר צריך גם וגם. אנשים שמקבלים את ההחלטות על הכסף רוצים לראות שיש חזון, ואנשים שרוצים לתרום לחזון רוצים לראות כסף".
- אז כינסתם אנשי רוח וגיבשתם חזון. על מה?
"חזון לתיאטרון איכותי, לתיאטרון בשיתוף הפריפריה, להיות מגדלור. מותר לחלום".
- עם חלומות לא הולכים למכולת.
"אפשר לעשות תיאטרון איכותי ולהצליח. לא חייבים לרדת נמוך".
- מאיפה אתה יודע? מעולם לא היית מנהל אמנותי.
"נכון שברמה המקצועית אני מבין מעט מאוד. אני הולך הרבה להצגות ונהנה ממה שטוב בעיניי, אבל אין לי יומרה להגיד אילו הצגות צריך להעלות, מי יהיו השחקנים ואיך לעצב את הבמה. בדיוק בשביל זה אספנו אנשי מקצוע, כדי לנסח את החזון".
- אז למה לא ניגשת להבראת התיאטרון כמו להבראה של כל חברה עסקית אחרת?
"עשיתי את זה. לכל חברה יש הייחודיות המסוימת שלה, וגם לבימה. בצד האמנותי אני אולי לא מבין, אבל בהערכות שווי אני מבין היטב".
- אז מה הבנת מכל הסיפור?
"נורא פשוט. שבתיאטרון הזה חשבון הרווח וההפסד מאוזן. יש חברות מאוזנות שפושטות את הרגל. הבימה מחזיקה את עצמה בשוטף. השנים האחרונות לא מייצגות בגלל היעדר הבית. ברור שהיא לא ממקסמת את הפוטנציאל הכלכלי שלה בגלל זה".
- התקציב של הקאמרי עומד על 75% הכנסות עצמיות ותמיכה עירונית של 25%.
"והבימה עומדת על 66% הכנסות עצמיות והשאר הקצבות ממשלתיות, וכאשר ניכנס לבניין המשופץ סעיף ההכנסות העצמיות יגדל".
- אז אם הכול טוב, למה הבקשה למחיקת חובות?
"החוב העיקרי למדינה עומד על 25 מיליון שקלים ויש עוד 13 מיליון לספקים וכ-4 מיליון לבנקים. תיאטרון לא יכול לשלם חוב כזה. זה כמו ילד שהולך לגן עם שק של מלט על הגב. תיאטרון הוא בשר ועצמות, אין לו הון עצמי. זו הסיבה לכך שיש להבימה אזהרת עסק חי בדוחות הכספיים. נוצר פה אבסורד שנציגי המדינה לא מצליחים להבין. הם אומרים לי, עזוב את החוב של המדינה בצד ולך תטפל בחובות העצבניים של הספקים, של היוצרים, של שחקנים עצמאיים, בעלי חברות הסעה, בתי דפוס".
- למה אתה לא מכסה אותם?
"כי אין לי מאיפה. עם אזהרת עסק חי אני גם לא יכול לעשות פעולות קידום ושיתופי פעולה עם גופים מסחריים, שלא רוצים לתת חסויות לגוף שנמצא בטיפול נמרץ".
יש במה לייעל את התיאטרון
כששואלים את בועז איך הגיעה הבימה לחוב כזה, הוא מבקש שלא נסתכל על צבירת החוב, אלא על מה שהוא רואה כחטא הקדמון שבגינו החוב בכלל נוצר.
"ב-1995 הוגשה לוועדת השלושה (שכללה את נציגי החשב הכללי ואת נציגי אגף התקציבים באוצר, ושבראשותה עמד מנכ"ל משרד החינוך והתרבות, ל' ר') תוכנית הבראה לתיאטרון. הוועדה מינתה גורם חיצוני שיפקח על ביצועה ועל יישומה המוצלח. התיאטרון היה בבחינת בר מינן, והוחלט, משום מה, להעמיד לו הלוואה של כמעט 27 וחצי מיליון שקלים, שנפרסו על-פני שלוש שנים. הריבית עמדה אז על 14%. רק בשנת 1999 שונתה הריבית ל-4% בלבד.
"הכוונה בהתחלה הייתה לאשר את הסכום כמענק, אבל ברגע האחרון מישהו חשב שהבימה תהיה בוננזה ושעדיף שהכסף יינתן בהלוואה. כספי סיוע לא יכולים להיות הלוואה, אלא מענק שיהפוך להלוואה אם וכאשר התיאטרון יתחיל להיות רווחי, כמו למשל המענקים שנותן המדען הראשי לסטארט-אפים שלא ברור אם יצליחו. ביקשתי מרואה החשבון של הבימה לבדוק כמה הבימה החזירה למדינה. מתברר שעד 2009 נפרעו 16 מיליון שקלים בסך-הכול. אני עושה חשבון של סנדלר: הבימה שילמה למדינה יותר מהחובות שלה לספקים. אם היא לא הייתה מחזירה את התשלומים האלה, לא היו לה חובות לספקים, לא הייתה אזהרת עסק חי, והייתי יכול לעשות שיתופי פעולה של הצגות כמו בברודוויי, להכניס שותף להפקה ולקחת סיכונים יחד. אני לא יכול לעשות את זה כי אני מצורע. והאבסורד הוא שאני לא האשם ביצירת החוב".
- אז מי אשם?
"בואי נעזוב את זה. אנחנו לא בסימפוזיון של אחריות ציבורית".
- אבל אתם מצפים מהציבור שישלם על הכשלים של האחראים לחוב.
"אז אתם העיתונאים תעשו פרשנות, תפשפשו ותבינו מי האחראי. אני רוצה להגיע לפתרון ולא לדיון אקדמי היסטורי - מה היה, מי אשם ולמה. זה לא קונסטרוקטיבי להבימה; זה אולי מעניין מבחינת האתוס הציבורי. אני אומר, אל תחזירו לי את מה ששילמתי, זה לא מעשי. אבל זה גם לא מעשי להשאיר את הבימה עם גיבנת כזאת".
- אז כמו שאתה אמרת לאחרים בעבר כשהיית באוצר, ענו לך, "סליחה, אין כסף".
"שאלתי, אתם רוצים להציל את הבימה, או לתת לה ליפול? תגידו לי ביושר כדי שאדע איך להתנהל. האם אתם רוצים שנגמור כמו ביקור חולים, כשההנהלה התחננה, תצילו אותנו? אבל האוצר לא התרגש, ואמר, מה אנחנו, חברת ביטוח של כל עסק במדינה? אלה דברים שאמרתי כשאני הייתי במשרד האוצר, וזה לגיטימי. הם ענו לי שיעשו את הכול כדי להציל את הבימה".
- נחמד שהם אומרים.
"אני עדיין מחכה לראות במה זה יתבטא. עשינו מה שהתבקשנו לעשות, הצבענו על צעדי ייעול, הצגנו תוכנית עבודה ל-2011. בשום פנים אני לא אומר שאי-אפשר לייעל את התיאטרון".
המשכורות לא מופרזות
כחלק מתהליך הייעול כונסה באוקטובר אסיפה של עובדי התיאטרון, של השחקנים השכירים ושל אותם שחקנים פרילנסרים שעלות שכרם הצליח להסעיר את הציבור. בועז הציג את תוכנית העבודה, וביקש מכל העובדים לוותר על 10% משכרם. השחקן תומר שרון, שנכח באולם, סיפר בראיון ל-G שבועז הזכיר שני אירועים מכוננים בתולדות המחאה המאורגנת.
"הוא שאל אותנו", אמר שרון, "אם אנחנו זוכרים את האיש עם השפם מ'אתא', זה ששרף את הצמיגים. ואז השיב בעצמו: 'אז האיש עם השפם, אתם זוכרים מה קרה לו אחרי המאבק ההוא? הוא מת משיברון לב. ומה היה בגיאורגיה? הם רצו עצמאות והרוסים מחצו אותם'. אני שומע את זה ואני בשוק. הוא בעצם מאיים שאם לא אתן לו 10% מהמשכורת שלי הוא יסגור את התיאטרון ואז אמות משיברון לב. צעקתי, למה אתה מאיים עלינו? והוא הטיח את המיקרופון בכעס ולא רצה יותר לדבר. ואז, ליה קניג שאלה למי שייך תיאטרון הבימה. לציבור, הם ענו לה. אז אם הוא שייך לציבור, היא המשיכה, למה שהציבור לא ישלם את החוב ולא 400 האנשים שיושבים כאן? ואני שואל, הבימה היא עסק? הכול עסק? הבימה היא הרי מוסד ציבורי שנקלע למשבר שלא נפתר ב-15 השנים האחרונות. אמרתי בישיבה שאם אני אתן למדינה 10%, אני מבקש להיות שותף ב-10% בהכנסות מההצגות, פלוס ריבית. זה הוגן, לא?".
לאחר פרסום הכתבה התנצלו שרון והבימה בפני בועז, אבל האווירה בתיאטרון עדיין סוערת ומתוחה מאוד, בעיקר בקרב העובדים השכירים: "על אף שנאמרו שם כלפיי דברים פוגעים ומעליבים, קיבלתי אותם בהבנה כי ידעתי שהם נאמרים בדם לבם".
- משכורות השחקנים הפרילנסרים לא מופרזות לדעתך? זאת הרי שערורייה לדרוש מחיקת חובות ולשלם סכומים כאלה.
"בואי נדייק בעובדות ולא נקרא להן משכורות, אלא תשלומי שחקנים. השכירים בהבימה מקבלים תשלום נמוך מאוד. הבימה לא פועלת בחלל ריק. תחום התיאטרון הוא תחרותי, ויש מלחמה חריפה על טאלנטים כמו בכל תחום אחר שבו יש כוכבים".
- שחקן צריך במה.
"גם כדורגלן צריך דשא".
- אז תשלומי השחקנים סבירים בעיניך.
"אני חושב שצריך לקצץ קיצוץ נוסף רק על הפרילנסרים, בנוסף ל-10% שכבר קוצצו. רק לידיעה, בקאמרי ובבית לסין משלמים לפרילנסרים 20% יותר. הקיצוצים האלה באים כדי לפתור את הבעיה האקוטית של התיאטרון. ויש פה פרדוקס: כדי להוציא לפרישה מוקדמת עובדים ותיקים צריך כסף שאין לנו. פרישה מוקדמת היא השקעה עם תשואה גבוהה מאוד שאפשר להחזיר בתוך שנה. אין גוף שלא יכול להתייעל, אבל צריך שיהיו מינימום תנאים כדי שזה יקרה".
- ואז החלטתם לרתום את השחקנים לקמפיין.
"לא רתמנו אף אחד. אחרי שלא קיבלנו התייחסות מהמדינה לתוכנית שהגשנו על-פי דרישתה, הבנתי שצריך להעביר את דבר המשבר לציבור והודעתי על כך מראש למשרדי התרבות והאוצר. אף אחד שם לא הופתע. הכוונה הייתה ללכת לערוץ 2, וכשהעסק התגלגל לידיו של עמנואל רוזן הוא חשב שעדיף להשמיע את השחקנים ולא את אנשי ההנהלה. השחקנים אמרו את מה שעל לבם בלי לדבר איתי קודם. הם אנשים בוגרים".
- אז כרגע יש קרע ביניכם לבין משרד התרבות?
"ממש לא. יש לי דיאלוג עם השרה לימור לבנת. אני לא יכול לומר שהוא רצוף בהסכמות הדדיות, אבל היא מבינה היטב שאסור לתת לתיאטרון הלאומי ליפול".
- היא גם לא תעשה שום דבר שירגיז את התיאטראות האחרים, בעיקר אחרי המכתב שלהם.
"מי שקופח זה אנחנו ולא הם. לכל אחד מהתיאטראות האחרים יש עירייה שמתקצבת אותו, ולנו אין. יש לנו רק המדינה. בנוסף, משרד התרבות נותן שקל על כל 2 שקלים שנותן גוף תומך. מכיוון שלנו אין גוף תומך, אנחנו לא יכולים לזכות בהטבה הזאת. בפועל יוצא שהתמיכה השנתית שלנו נמוכה בכ-5-4 מיליון מזו של הקאמרי, למשל. אנחנו לא מבקשים לכסות גירעונות שוטפים, אלא לשנות את תנאי הסיוע שניתנו לנו בעבר.
"ברור שלפני שהבימה נכנסת לבניינה החדש - שרק אבהיר, נבנה על-ידי חברה ממשלתית והבימה שוכרת ממנה את המבנה - אנחנו חייבים לדעת שמבנה ההון שלנו מוסדר ואפשר לצאת לדרך הישר עם הגדרות ברורות מהו תיאטרון לאומי, מה הוא מחויב לעשות ובאילו תנאים".
- מתי אתם אמורים להיכנס לבניין החדש?
"במארס".
- בעצם אתה מעמיד לאוצר אולטימטום.
"זה לא אולטימטום. אנחנו לא מדברים בשפה כזאת".