החלטת היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, להורות לבכירי משרד התקשורת והאוצר לסתום את פיותיהם ולא להגיד דעה שהיא מנוגדת לשלו בנושא האנטנות הסלולריות - נדמה שהיא כאילו לקוחה ממשטר אוטוקרטי ולא ממדינה עם משטר דמוקרטי.
אליבא דוינשטיין, הס מלהזכיר שיש דעות שונות בקרב פקידי הממשלה, ואם לא מקבלים את דעתו אסור להשמיע דעה מנוגדת.
זו ללא ספק אחת היציאות המוזרות שלא לומר אוויליות של היועץ המשפטי לממשלה, ועל כולנו לקוות שנפלה שגגה ושאחד ממקורביו הוציא את ההוראה, והוא לא חתם עליה.
פקידי הממשלה חייבים להשמיע דעתם בדיוני ועדת הכלכלה, שאם לא כן הם פשוט מועלים בתפקידם, וספק אם המכתב של וינשטיין הוא בכלל חוקי.
המכתב של וינשטיין מעמיד אותו כמעין קומיסר משפטי שלא נותן דעתו רק על סוגיות משפטיות - האם הן חוקיות או לא, אלא מנסה לכפות אחידות דעים בנושא שרחוק מאוד מהבנות ומהסכמות, ונתון במחלוקת קשה מאוד בין המשרדים.
וינשטיין מחליט עכשיו שעתיד התחרות בשוק הסלולר, התפתחותו, והקידמה הטכנולוגית של מדינת ישראל בכלל, אינם מעניינו. זו התוצאה של ההחלטה שלו. באין מתקני גישה אלחוטיים (אנטנות סלולריות קטנות) אי-אפשר יהיה להקים רשתות סלולריות חדשות, ואי-אפשר יהיה לפתח את הקיימות.
למשל, הדור הרביעי בסלולר ייתקל בבעיה קשה ביותר, וספק אם ניתן יהיה להטמיעו בהיעדר פתרון לאנטנות הקטנות, משום שאין מנוס מהקמתן של אנטנות מיניאטוריות רבות מאד על מנת להקטין את הקרינה מצד אחד, ומצד שני להגדיל את המהירויות בגלישה הסלולרית.
אבל במשרד המשפטים יושבים (סליחה על הביטוי) דינוזאורים, שהקידמה הטכנולוגית לא מעניינת אותם.
צריך להבין דבר אחד פשוט, והוא שפס רחב הוא אינדיקציה לקידמה ולהתפתחות הטכנולוגית והכלכלית של מדינת ישראל. מהירות הפס הרחב הפכה להיות משימה לאומית במדינות רבות בעולם שמבינות את החשיבות שבו.
בעוד כמה שנים, כשנבכה על העובדה שישראל הולכת ומאבדת את היתרון הטכנולוגי שלה, אי-אפשר יהיה להימנע מלהזכיר את העובדה שהמדינה במו-ידיה ובחוסר המעש והיכולת שלה לקבל החלטות כואבות, תרמה תרומה מכרעת להידרדרות. אבל אז וינשטיין כבר לא יהיה שם.