48 שעות - זה פרק הזמן שהחזיק סיפור השריפה של איקאה. ככה מהר התכלה המבנה הענק הזה, ככה מהר זה נשכח. כל עוד מצלמות הטלוויזיה שוטטו במקום, והכתבים המטירו שאלות על המנכ"ל שלומי גבאי, 400 העובדים נאחזו בכל שבב של מילה אופטימית. כי איזה מנכ"ל יסתכל למצלמה ויגיד שהעובדים הולכים הביתה.
"באיקאה תמיד היו לנו אבא ואמא, ואנו בטוחים שהם יהיו איתנו גם עכשיו, אפילו אם זה ייקח שנה", אמרה למצלמה של ערוץ 2 רינה, אחת העובדות הוותיקות.
ויקי עבודי ויפה מנשה מספרות לי שאיקאה היא כמו משפחה, כמו בית. בית שנשרף. האם הן באמת מצפות שישלמו להן משכורת במשך שנה שלמה ללא עבודה? האם זה הגיוני לדרוש דבר כזה ממעסיק, עשיר ככל שיהיה?
הבעיה היא שעבודי ומנשה היו חלק ממערכת ארגונית משומנת ששכנעה אותן, שלא בצדק, כי מקום העבודה הוא בית. איקאה, כמו חברות מתוחכמות אחרות, הצליחה לשלם לעובדים שכר נמוך ולפצות על כך באמצעות האווירה.
"זה לא הכסף, זה היחס, זה המתנה בכל חג, לא חשוב איזה, אפילו בט"ו בשבט", מסבירה לי עבודי.
עכשיו, כשמצלמות הטלוויזיה התפזרו עם העשן, יתחילו העובדים לגלות כי איקאה זה לא אבא ואמא. איקאה זה עסק. זה עסק שומר חוק, הוגן, מתחשב אפילו, כזה שלפנים משורת הדין הודיע כי ישלם את משכורת פברואר למרות השריפה.
אבל כשיש שריפה בבית עוברים כולם לבית אחר. לא ככה כשהעסק נשרף. תהיה קבוצה של עובדים שתישאר - ותהיה קבוצה, גדולה אפילו, שתצטרך לחפש בית אחר.
הסיפור של איקאה הוא גם מסר למעסיקים אחרים: כשאתם מדברים במונחים של משפחה, יש עובדים שמאמינים לכם. אשכרה מאמינים. המיילים שאתם שולחים, המחוות הקטנות - זה עובד.
עדיף שתשלמו טוב, תהיו הגונים, בלי סיפורים על אבא ואמא. אחרת תאלצו ביום מן הימים להסביר איך נטשתם את הילדים, בלילה אחד של שריפה.