השבוע למדנו, כי תנועת הדמוקרטיה במצרים אינה מעשה-ידי האחים המוסלמים, או אל קאעידה. זה התברר ביום שלישי, כאשר תווי פניו של וואהל ע'נאיים הוצגו סוף-סוף לפני ההמון בכיכר תחריר. ובכן, החדשות המפתיעות הן שאת המהפכה המצרית התחיל חנון. ככה אומרים בעברית מודרנית, הלוא כן?
באנגלית-אמריקנית, המילה המתאימה היא Geek. הגיקים התחילו להיוודע לעולם, אם אינני טועה, באמצע שנות ה-70, כאשר סטיב ג'ובס וסטיב ווזניאק המציאו את "אפל". אחר כך הופיעו ביל גייטס ופול אלן, כדי להנחיל לעולם את תוכנת ה-DOS הראשונה. הם היו הגיקים המייסדים של מהפכת הטכנולוגיה העילית. לימים יבואו הגיקים ההודים והישראלים, ויאריכו את צלו של עמק הסיליקון עד בנגלור ועד קריית אריה ועד בכלל.
אבל איש מהם לא יכול לזקוף לזכותו מהפכה. בכיר הגוגל המצרי הצעיר, בן 30, הוא הראשון. לא שהוא נראה רע, אבל הוא קצת רחוק מן הדגם של גמאל עבד א-נאצר, שהיה בערך באותו גיל, כאשר נעשה גיבור התהילה של ההמונים הערביים באשר הם. היו לו קומת תמר ויפי-צורה וסבר (אם מותר לצטט מה שכתב ירון לונדון על איתמר בן אב"י). וואהל ע'נאיים קצת יתקשה להתחרות בתמר ובסבר. הוא בוודאי אינו מגיע לקרסולי הרטוריקה של נאצר. הוא נשא נאום קצרצר ולא מרשים. אבל עצם הופעתו הייתה מחשמלת. הוא עתה זה הגיח מבית-הסוהר, לאחר שנחטף בידי סוכני המשטר.
מדוע הם עצרו את ע'נאיים בהיחבא, והקיפו אותו כמה ימים בשתיקה? האם זה היה רפלקס ישן של מדינת משטרה מגושמת, או אולי זה נעשה דווקא בכוונה? השאלה מוקדשת לחובבי תיאוריות קונספירציה.
קדוש מעונה
הנה מדוע אלמנטים של המשטר יכלו לחשוב שמעצר ע'נאיים ישרת את מטרתם, אם אנחנו מניחים שמטרתם היא למצוא חלופה לא-אסלאמיסטית לרודנותם הקורסת: מהפכות זקוקות לקדושים מעונים. עד היום, קדושה כזאת הייתה מורעפת כמעט בלבדית על האחים המוסלמים. עכשיו היא נתונה גם למייסד המהפכה של כיכר תחריר.
עיתונאים דיווחו מקהיר באמצע השבוע, שהידיעה על הופעתו הצפויה של ע'נאיים הביאה אל הכיכר יותר מפגינים ממה שהיו בתחריר מאז "יום הזעם", לפני שבועיים. אל הכיכר הגיעו הפעם אפילו קהירים שלא נכחו בהפגנות הקודמות. אם ביומיים הראשונים של השבוע התעורר הרושם שהרוח יוצאת ממפרשי תחריר, ע'נאיים חידש את תנופתה.
האם זה אומר שע'נאיים יהיה נשיא מצרים בעוד שנה או שנתיים? בוודאי שלא, זאת אומרת סביר שלא, זאת אומרת מי יודע. האם אסלאמיסטים מיומנים, מאורגנים וממומנים יחטפו את המהפכה? יתכן בהחלט, זאת אומרת אולי, זאת אומרת מי יודע. איננו יודעים איך תסתיים המהפכה הזו, אבל השבוע למדנו שהתחילו אותה מצרים צעירים ופרוגרסיבים, לא שליחי האיחוואן, לא באי-כוחו של אוסמה בן לאדן.
ישראלים, באופן טבעי בהחלט, נשאו השבוע עיניים חוששות אל רפיח ואל אל עריש. איש לא היה רוצה לחזור ולשמוע את רן אלירן שר "שארם א-שייח, חזרנו אליך שנית", כלומר שלישית. קשה לבודד את המאורעות בסיני מן המאורעות בתחריר. אבל אילו יכולנו לבודד, ואילו יכולנו להתעלם לרגע ממגיני הדוד המצוירים על כרזות הגנאי למובארק, האם לא היינו מוצאים את עצמנו בעמדה של אהדה טבעית למפגינים? הם עורכים את הפיקניק ההמוני הגדול ביותר לטובת דמוקרטיה מאז טיינאנמן בבייג'ין, לפני 21 שנה. הם עושים כן אגב הקרבה ניכרת, בוודאי במחיר של אי-נוחות גדולה. הם נשכבים מתחת לטנקים, או סמוך לשרשרותיהם, כדי להבטיח שהצבא לא ינעל את תחריר באישון לילה.
מאחר שהם אנשים משכילים, הם יודעים שאין להם כל פוליסת ביטוח. מהטמה גנדי אמר פעם, כאשר התחיל לעשות ניסיונות של התנגדות לא אלימה (בדרום אפריקה, עדיין לא בהודו), כי הצלחתה של התנגדות כזאת תלויה באויב. אם הוא יירה, זה לא יעבוד. זה עבד, תחת הבריטים, מפני שהם נמנעו מלירות באנשים לא חמושים. היטלר אגב לא הבין את זה. הוא אמר לאורח בריטי באמצע שנות ה-30, "תירו בו (בגנדי), וחסל". למרבה האבסורד, גנדי קרא ליהודי גרמניה להשתמש ב"התנגדות לא אלימה" להיטלר לאחר ליל הבדולח.
אין מנדלה, יש ואקום
לרוע מזלה של מצרים, היא אינה יכולה לזנק אל זרועותיו של משיח. אין לה נלסון מנדלה, שייצא מן הכלא לאחר 27 שנה, וינהיג אותה אל הארץ המובטחת מכוח אישיותו הנדירה. אין לה מנהיג גולה, שיוכל לחזור הביתה, כדי להקים ממשלה זמנית. כך ניצלה יוון בקיץ 1974 מהתמוטטות, לאחר תבוסתה בקפריסין. משטר צבאי ברוטלי היה חייב לרדת מן השלטון. הוא זימן ראש ממשלה לשעבר, קונסטנסטין קרמנליס, שגלה בפריז במשך 11 שנה, וקרמנליס הושיע את יוון. לטוב או לרע, אין למצרים אפילו עריץ ודמגוג חלופי ממין חואן דומינגו פרון של ארגנטינה.
זה מקור הוואקום המבהיל במרכזה של מצרים. השבוע כתב ג'קסון דיל, בעל טור ב"וושינגטון פוסט", כי ממשל אובמה חזר והוזהר מפני מצב עניינים כזה. קבוצת עבודה מיוחדת כתבה למזכירת המדינה קלינטון באפריל 2010, כי "מצרים נמצאת בנקודת מפנה קריטית". היא הזהירה את הממשל לבל ייתן את ידו ל"תהליך מעבר לא-הולם, אולי מזויף" משלטון מובארק אל יורשו. יש לארה"ב "ההזדמנות לתמוך ברפורמה דמוקרטית הדרגתית ואחראית". אבל אם ארה"ב תפסח על שתי הסעיפים, "יהיה קשה ביותר למנוע נטייה מסוכנת".
לא בטוח כלל שארה"ב יכלה להדריך "רפורמה הדרגתית". למשטר מובארק לא היה שום תמריץ להתחיל אותה מרצונו. רק איום בעיצומים היה יכול להזיז אותו מדעתו, אבל איום כזה אינו מתקבל על הדעת. ארה"ב הייתה יכולה לנסות לעודד הפיכה צבאית נגד מובארק, אבל זה מנוגד לרוח החוק האמריקני, לפחות מאז סוף שנות ה-70.
האנרגיה העצומה של מפגיני תחריר מחפשת מנהיגות אמינה, שתוכל לחלץ את השלטון מידי משטר מובארק-סוליימן בלי שמצרים תקרוס תחתיה. יש אמנם כמה אופורטוניסטים המציעים את שירותיהם: מוחמד אל בראדעי היה הראשון, אבל נראה שהוא כבר הבין את מגבלותיו; שני הוא עמר מוסא חסר הבושה, מזכ"ל הליגה הערבית, יציר-כפיו של המשטר, שגילה פתאום את אהדתו הטבעית לתנועת הדמוקרטיה; השבוע ראינו אפילו את פניו של אוסמה אל-באז הזקן בין מפגיני תחריר, זה האיש שמילא תפקיד מרכזי בתהליך קמפ דייוויד הראשון, בסוף שנות ה-70.
ארצות אחרות, שהגיחו מצילן של רודנויות צבאיות ארוכות, הצליחו למצוא מנהיגים: פורטוגל ב-1974, ספרד ב-1976, פולין ב-1989, צ'ילה ב-1990, אינדונזיה ב-1999. זה לא היה קל או פשוט, ברוב המקרים, אבל מנהיגים הופיעו. מצרים מצאה מנהיג כזה לפני תשעים שנה, בדמותו של סעד זאגלול. חסרונם של מנהיגים כאלה במצרים כיום הוא ביטוי טראגי להצלחתו המושלמת של המשטר להרוס את כוחו הפוליטי של מעמד הביניים האזרחי.
אז מי בכל זאת? חפשו-נא בגוגל.
רשימות קודמות של יואב קרני
אפשר לקרוא ב-yoavkarny.com