לא מעט עצים איבדו את אחיזתם בקרקע כדי להוות בסיס לשלל הפרשנויות שנפוצו בימים האחרונים על ההשפעות של הצלחת ההפיכה במצרים על מדינת ישראל ועל היציבות האזורית - מהספדים לתהליך השלום שעלול לחמוק מקהיר בין לילה ממש כמו משפחת מובארק, ועד נחמה אופטימית ברורה מהצהרת ה"עניינים כרגיל" ששיגר הצבא שם הלילה לעבר העולם וירושלים.
כשמוציאים את הראש מהחלון ומסתכלים דרומה מנקודת המבט שלנו - קל לראות את התהליך במצרים כאילו כל כולו סובב סביב הסכסוך הישראלי-פלסטיני ויחסי ירושלים-קהיר. האמת המדאיגה והמעודדת בו זמנית היא שלמרות מקומנו המרכזי במזרח התיכון, בהפיכה הזו אין לנו שום בעלות. ההשפעה האמיתית על ישראל, נראה, תגיע כשיתברר אם הניסוי הזה של דמוקרטיה במעצמה ערבית שצומחת מהעם הזועק בטוויטר, יוכתר בהצלחה.
המפגינים שפגשנו בכיכר א-תחריר בשבוע שעבר טרחו כל הזמן להזכיר לנו שהם עושים זאת "גם בשביל האחים במדינות האחרות"; שהמהפיכה שלהם היא ההצלחה של נושאי הסרטים הירוקים ברחובות טהרן והיא התקווה של הקולות המושתקים בעמאן ובדמשק. אותה האחריות היא גם זו שגרמה להם בסוף ימי ההפגנות הקשים וגם אמש לצאת לרחובות עם שקיות אשפה, לנקות את שאריות המהפיכה שנותרו בכיכר ולקחת חלק אקטיבי באמצעות 10 האצבעות שלהם בשיקום המדינה לאחר 3 שבועות של כאוס. את השמחה האמיתית ותחושת החופש שלהם אי אפשר לפספס, גם מבעד למצלמות הטלוויזיה.
למרות האנרגיות והשמחה, הדרך לדמוקרטיה במצרים לא תהיה קלה: מהפיכות "דמוקרטיות עממיות" במקומות אחרים לקחו זמן ועיצובן המחודש של מדינות אלה לוקח לפעמים שנים ואפילו עשורים. ה"פיילוט" האפריקאי של הדמוקרטיזציה למשל, בדרום אפריקה לפני פחות מ-20 שנה, עדיין נמשך ואי אפשר להתכחש לקשיים שמלווים את התהליך הזה. ובכל זאת, ממש כמו שדרום אפריקה הפכה ממדינת חושך לשוק שמתפתח במהירות, מארחת אירועי ספורט ענקיים ומהווה מוקד גאווה ומופת בתוך היבשת השחורה - כך גם מצרים יכולה להיות המודל לעולם הערבי של הדרך לצעוד קדימה לעבר המערב.
את הצלחת הניסוי הזה במצרים יכריע במידה רבה המערב: אמון של המשקיעים הזרים בשוק במצרים יציג לעם שקיבל בסוף השבוע את השלטון לידיו (לפחות תיאורטית), את הצדדים החיוביים והחשובים שבקשר יציב ורציף עם המשטרים הדמוקרטיים האחרים ועם הליברליזם. אמון כזה יכול להזניק שם את השווקים ולגלות להמוני המצרים שלא נהנו עד כה מפירות הצמיחה לזהות את הפוטנציאל שבאלה; לחזק את שיתוף הפעולה האזורי ולגרום להם לבחור, מרצונם החופשי ובאופן דמוקרטי, בקשר אמיתי עם ישראל שמבוסס על האינטרס הרחב של הציבור המצרי כולו.
שלום כזה יכול להוות תמריץ לתהליך כולל במדינות ערב: לסמן למנהיגי המדינות שהעמים מודעים לכוח של הדמוקרטיה ולפוטנציאל שבפתיחות, להכניס את הקשר עם המערב לשיח הפנימי בתוך העולם הערבי ולהכניס את השאיפה לשלום ויציבות אזורית לתוך מכלול הערכים ששוטף את העולם הערבי. הצלחה של המצרים לאושש את הכלכלה שלהם מהר וכניסה של הון זר רווי אמונה לבורסה שתיפתח שם השבוע היא גם הצלחה פוטנציאלית של ישראל ותקווה שאולי הכלכלה והצמיחה יעשו את מה שכל כך הרבה מנהיגים לא הצליחו לעשות.
יכול להיות שזה חזון נאיבי. מנותק מהמציאות, ורוד מדי, הזוי; מצד שני - מי האמין לפני חודש שכמה צעירים עם קבוצה שהמציאו בפייסבוק סביב תאריך שבחרו באקראי ועוד כמה ציוצי תמיכה בטוויטר יצליחו בסופו של דבר לסחוף המונים ולהפיל את הכסא הכי איתן ויציב במזרח התיכון?