ראש בראש
"משפחה חורגת " ו"המשפחה" מול גמר "לרדת בגדול", יום א' 21:00, ערוצים 2 ו-10
בזכיינית ערוץ 2 רשת בטוחים שיותר משערוץ 10 מזיק להם, הוא מזיק לעצמו: "הם רועדים מאבי ניר", הם אומרים בכעס, "הם היו יכולים לחסל את 'עובדה' עם 'היפה והחנון' או 'הישרדות', במקום זה הם יחטפו מ'המשפחה' ומ'משפחה חורגת'".
סביר להניח כי לפחות הערב (א') תנצח תוכנית הפתיחה של "המשפחה" את גמר עונת הזוגות של "לרדת בגדול", שהשיגה עד כה רייטינג סביר-מינוס (במונחי ערוץ 10), אבל לא הצליחה להתנחל בלבבות, אפילו במדינת האובר-ווייט שהפכנו להיות.
מכל מקום - גמר זה גמר. השאלה האם 3 השמנות שהפכו לחטובות יצליחו לנגוס במשהו מהרייטינג שמאחלים ברשת לתוכנית הפתיחה של "המשפחה".
תגידו יפה שלום למשפחת ג'ורנו, שבקלות אפשר היה לשנות את שמה ל"משפחת ישראלי": אבא, אמא, ילדים בגילאים שונים ועם בעיות שונות - מהתבגרות ועד לזוגיות. כולם רבים, מתפייסים ובעיקר אוהבים.
אני מודה שמאז הפסיקו לקרוא לי למילואים (שיקראו, תדעו שהסורים כבר אוכלים פלאפל בקריה), אני נתקף בהלם קל בכל פעם שאני פוגש את ה"ישראליאנה".
בלי להתנשא חלילה, אני מודה שקשה לי להבין את הלך-הרוח שמניע משפחה להכניס מצלמות לתוך הבית כדי לזכות ב-15 דקות מפוקפקות של תהילה.
את האינטרס של הזכיין אני דווקא כן מבין: זה הדבר הכי קרוב שיהיה לו בתקופה הקרובה ל"האח הגדול" (רק עם פחות רייטינג). אבל מה יהיה על המשפחה אחרי שיכבו המצלמות, יסתיימו השידורים - והם ייאלצו מחדש לשקוע באלמוניות מדכדכת?
תראו איך דנה ספקטור ורן שריג לא מסוגלים להיגמל והם עוד מקושרים, סליחה "מחוברים", אז מה תעשה משפחת ג'ורנו?
שניים חביבים להפליא
"מבקרים מטורפים", "ביג לבובסקי", א' 22:00, HOT FUN ו-yes 1 (בהתאמה)
הראשונה היא קומדיה מטורפת. ז'אן רנו, אחד השחקנים האהובים עלי ביותר, הוא אציל מלפני כמה מאות שנים. הוא מגיע לביקור בהווה ומתאהב בצעירה (כריסטינה אפלגייט) שמתבררת כצאצאיתו.
הסרט השני הוא סוג של קלאסיקה בת-זמננו, סרט שנכשל תחילה בקופות, אבל חזר בענק דרך ספריות הווידיאו. אם תרצו מעין "מציצים" של האמריקנים. ג'ף ברידג'ס עושה כאן תפקיד נהדר בסרט של האחים כהן, לפני שהתחילו לקחת את עצמם יותר מדי ברצינות.
עלה על הרכבת
"היקום של קית הרינג", א', 23:30, ערוץ 8 (הוט)
אנשים כמו קית הרינג גורמים לי לתהות האם כל הגדולים באמת הולכים לעולמם בגיל צעיר (בגיל 32, מאיידס, שנות ה-80), או שאנחנו זוכרים אותם לטובה בגלל ש"השכילו" לפרוש בשיא.
הסיפור של הרינג, אחד האייקונים הבולטים של הפופ-ארט, הוא סוג של סיפור סינדרלה עם סוף רע. הוא החל בציור גרפיטי על קרונות הסאבוויי בניו-יורק ושירבוטים שחילק ברחוב בחינם לאנשים שפגש.
הוא מצטייר כאיש נעים, שמעוניין בעיקר באמנות שלו ובבני אדם ולא בכסף הגדול שהיה יכול להיות מנת חלקו ברוב כשרונו.