מצפה רמון היא עיר של גלים מחזוריים. התלהבות, אופוריה, דעיכה, ואז שוב התלהבות וחוזר חלילה. די לשוטט בה לשעה קלה כדי לראות את הסימנים שהשאירו הגלים הקודמים. כבר בכניסה שלט מבטיח "רובע דרכי הבשמים". קצת אחריו מופיעה המציאות: אזור תעשייה רצוף האנגרים, מוזנח, ומדכא. אבל כשנכנסים יותר פנימה, שוב תקווה: בית ספר למחול, מועדון ג'ז, מלון לרוכבי אופניים. כשממשיכים לעיר שוב מדרדר מפלס מצב הרוח: שיכוני רכבת, בנייני דירות מוזנחים, מדבר. האוכלוסייה, בעוד סיבוב של 180 מעלות, מספרת סיפור אחר: יש ביניהם אנשי תרבות ורוח, מדענים, קצינים בכירים. עיר של גלים.
עכשיו מגיע עוד גל: המיליארדר הבריטי דיוויד לואיס בחר להקים במצפה, בלב העזובה, מלון יוקרה. בראשית יקראו לו. אזור התעשייה בעיר צפוי אף הוא למתיחת פנים, ועוד מידי האדריכלים של נמל תל-אביב. המטרה: להפוך אותו לאבן שואבת נוטפת שיק. מלבד אלה מתוכנן פרויקט שפת מדבר, אלפי דונמים ויותר מעשרים מיזמים חקלאיים ותיירותיים - כרמים, יקבים, בתי-מלון אקולוגיים, צימרים, גלריות (הרחבה על היזמים והפרויקטים - בתיבות הנלוות).
זהו גם הפרויקט המעניין ביותר בין אלה שפורחים בעיר; מעבר לעובדה שהוא מחזיר את התקווה למקומיים שהגיעו לכאן לפני כמה שנים ורוצים לשפר את רמת המחיה, שפת מדבר גם מושך יזמים מבחוץ - ועוד ללא מכרז. העובדה הזו, אגב, יחד עם העובדה שמדובר בפרויקט משותף למינהל מקרקעי ישראל, למשרד החקלאות ולמשרד התיירות, אינן בהכרח מקילות על היזמים החדשים. השטחים שהוקצו לפרויקט נחלקים לפיתוח חקלאי ולפיתוח תיירותי, אלא שלאחרונה החליט משרד החקלאות שהשטחים החקלאיים יוקצו רק לתושבי המקום - מה שדי מקומם את היזמים שמגיעים מבחוץ, שאולי יצטרכו לוותר על חלק מהשטח - או פשוט לעבור לגור במקום.
ותיקי מצפה מדברים על תחושת הדז'ה וו שלהם. הם היו כבר בסרט הזה, עם החלומות הגדולים שהביאו לפה אנשים אופטימיים מלאי כוונות טובות. אבל גם הם מסכימים שהפעם זה קצת שונה. שהפעם יש תקווה שמשהו באמת עומד להשתנות.
"מצפה קפאה על השמרים לפני כמה שנים", אומר גדי לייברוק, שהגיע לכאן עם משפחתו לפני 13 שנה והקים את מועדון הג'ז. "הייתה פה הרבה תיירות וזה נעצר. הייתה תופעה של אנשים שמתלהבים ובאים ומתייאשים, כי יש בעיה של פרנסה של חינוך. אבל אני חושב שמצפה עושה היום תהליך של קפיצת מדרגה. השנה-שנתיים הקרובות מאוד קריטיות, ועכשיו הגיע הזמן של העיר להחליט מה היא רוצה להיות".
לבלוע את הצפרדע
מי שעובר במכתש רמון נתקל במראה די הזוי: על שפת המצוק ניצבת שורה של מבנים מצופי חלוקי אבן, שלא ברור מה תכליתם. המבנים האלה, שמבחוץ נראים כמו שלוחה לא מאוד אסתטית של המצוק, הם החדרים המפנקים של מלון בראשית. 180 חדרים, בריכה פרטית לכל חדר.
המלון הזה אמנם מפיח הרבה תקוות, אבל גם עורר לא מעט כעסים. מנהלת המלון סילבי כהן, שניהלה בעבר את מלון "יערות הכרמל", באה בטרוניה על כך שתושבי מצפה, למרות שיעור האבטלה הגבוה יחסית בעיר, לא באים בהמוניהם לעבוד. בעיירה רתחו; על מה בדיוק כהן מתפלאת, אמרו שם, כשהיא מציעה שכר של 23 שקלים לשעה. טענות אחרות נשמעו על בולטות המבנים על שפת המצוק.
יוחאי דרומי, חבר מועצת מצפה רמון, אומר שלמרות הכעס "אי-אפשר להתעלם מכך שהמלון יביא אנשים למצפה וייצור רצון לעשות עוד דברים דומים ולפתח תשתיות".
גם שאר התושבים מוכנים לבלוע את הצפרדע הסביבתית-חברתית כדי ליהנות מפירותיה. "אני חושב שהמלון יכול להביא לשינוי הנרטיב של מצפה רמון מעיירה עלובה לעיירה חזקה תוססת", אומר איתי ענר, תושב העיר ופעיל חברתי. "אני מאמין שאם נשנה את הנרטיב הזה, הדימוי הפנימי ישתנה יחד עם הדימוי החיצוני. המלון הזה נותן רוח גבית ליזמים שעד עכשיו 'ישבו על הגדר', ואסור לשכוח שהוא נבנה בזכות התושבים שחיים כאן, אלה שזיהו את הפוטנציאל של היישוב הזה".
נועה אבני, שנולדה ביישוב, עזבה ושבה אליו לפני עשרים שנים עם בעלה, הגיאולוג יואב אבני, חושבת קצת אחרת. "יש כאן תזה של 'למכור' את המכתש כדי שתבוא לכאן אוכלוסייה חזקה. אבל לפני שמתחילים לספסר בנכס הכי משמעותי, שידאגו להעלות את איכות החיים ביישוב".
אחד הנושאים המרכזיים שעליהם מדברים התושבים כשהם אומרים "איכות חיים" הוא החינוך. כבר שנים שהפעילים כאן עושים מאמצים להקים מערכת חינוך אלטרנטיבית לילדיהם ולפני זמן מה יזמה אפרת לייברוק, שהגיעה לכאן מתל אביב, את עמותת קשת שהקימה גן. במהלך השנים נעשו ניסיונות להקים מוסדות המשך לגן, אך המהלך כשל בעיקר בשל חוסר גיבוי - שלא לומר, התנגדות - מצד הרשויות. רבים מאלה שביקשו לתקוע יתד במצפה ויתרו על הרעיון בעקבות הכישלון הזה.
אלא שבשנה האחרונה הצליחה קבוצת תושבים, ובראשם אל"מ במיל' רוני מרום, תושב העיר ופעיל ותיק בה, להקים כיתת חינוך אלטרנטיבי. כיתת רותם, המונה 17 ילדים בכיתות א'-ג', יושבת במתחם בית הספר התורני והצוות מורכב ממורים ומדריכים בשכר ומהורים מתנדבים.
אל תפתחו ציפיות
מי שכבר לא יספיק ליהנות מהמיזמים החדשים הם התושבים שהגיעו לכאן עם חלומות גדולים ונטשו מאוכזבים ושבורי לב. מהניסיון שלהם אפשר ללמוד משהו על הגלים הקודמים במצפה.
אילת ועדי בן-צבי הגיעו לעיירה מסביון בשנת 2002 עם ארבעת ילדיהם. כעבור שש שנים, עזבו. בן-צבי, אדריכלית, ובעלה, אמן אבן, הרגישו שמישהו מכר להם אשליה. "באנו בין היתר כי הבנו שיש תהליך של הפיכת מערכת החינוך לדמוקרטית אבל כשהגענו כל התוכניות נעצרו", מספרת בן-צבי. "התכוונתי ללמד בבית הספר לאמנויות במגמת אדריכלות, אבל הם לא רצו, אז חזרתי ללמד בבצלאל. חוץ מזה כל הניסיונות של חיפוש אחר פרנסה נתקלו בקשיים. קיבלנו את התחושה שפרנסי היישוב לא מחפשים תושבים בעלי מודעות חברתית ושלטונית".
מאוכזבים נוספים הם מארק צין, שף לשעבר במסעדת יוקרה בצרפת וקונדיטור, ואשתו חגית, שהפעילו את בית הקפה המיוחד שוקולה. אחרי שנים אחדות התייאשו ועזבו לתל אביב. בתם היחידה, בת ה-13, לא רוצה לשמוע על מצפה. "רוצים לעשות תיירות? למה לא. אבל צריך לדעת, למשל, שבלילה אין שם רופא, ואם קורה משהו צריך לנסוע עד באר שבע", אומר צין. "לפני כמה חודשים, למשל, מטיילת הוכשה על-ידי נחש. לאמבולנסים לקח שש-שבע שעות להגיע כי הם לא יכולים להגיע לשטח. אם רוצים לפתח תיירות, צריך לתת מענה למקרים כאלה".
תיירות המדבר, אומר צין, היא תיירות של פיקים. "אם קצת יורד גשם, אין אנשים; סופת חול - כנ"ל. בארבע השנים הראשונות היה כיף. אחרי זה צצו כל מיני עניינים של הפוליטיקה, החינוך על הפנים. צריך קודם כל לקדם את היישוב אחרת זה כמו לנסוע ברכב עם צמיגים מרובעים".
האם הגל האופטימי האחרון יתנפץ על סלע המציאות כפי שתוארה בפיסקאות האחרונות? לא מעט אנשים שגרים בעיירה משוכנעים שהפעם "עושים את זה נכון אחרי שלמדו מטעויות העבר". בינתיים, אין מה לעשות מלבד להמתין שהזמן יעשה את שלו. וזמן מדבר, כמו שאמר אחד התושבים, עובר קצת אחרת.
במקום רמת הגולן
ערן רז, מנהל שפת מדבר ומקדם פרויקט הכרמים והיקבים
ערן רז, "ננה" בפי חבריו, הגיע עם משפחתו למצפה לפני כשלוש שנים ממושב מטע ליד ירושלים. רז, 42, נשוי ואב לארבעה (החמישי בדרך), עוסק בתחום היין, ובזה הוא מתמקד גם בפרויקט שפת מדבר. ב-2007 שתל את הגפנים שלו באפיק של נחל צין. היום יש לו כבר חוזים ארוכי טווח עם יקבים אחדים, בהם טפרברג, ברקן, תבור ופלתר. לאחרונה התבקש להוביל את פרויקט שפת מדבר.
למה מצפה רמון: "מתוך אהבה לנגב ומתוך הרצון לממש את הפוטנציאל של כרמי יין. יש פה תנאים אקלימיים מעולים לענבים. כל מה שטוב לרמת הגולן טוב גם לכאן".
החזון האולטימטיבי: בפנטזיה של רז, שפת מדבר היא אזור היין העתידי של ישראל. "במקום יתפתח אזור שמבוסס על תיירות יין, כמו באיטליה, כמו בצרפת. זה יהיה מוקד משיכה ליקבים נוספים. החקלאות תשתלב עם תיירות והתיירות תישען על החקלאות".
אופי העיירה: "מצפה רמון היא עיר לעסקים קטנים, לבוטיקים. לשם אנו שואפים. כשיהיו פה חינוך טוב ודיור טוב האנשים יביאו את העסקים איתם".
מכשולים בדרך: "כבר שנתיים אני רץ אחרי מקורות כדי שתהיה לנו תשתית מים. כשעליתי לקרקע הייתי צריך למתוח קו על חשבוני. הפרויקט הזה רץ כבר שנים בתוך המערכת הביורוקרטית".
חופש תנועה
ליאת דרור וניר בן-גל, בעלי האנגר אדמה ויוזמי בית הספר למחול בעיר
.jpg)
צמד הרקדנים ליאת דרור וניר בן-גל, 48 ו-50, הגיעו למצפה רמון לפני 11 שנים. הם הקימו באזור התעשייה בעיר את האנגר אדמה, בית ספר למחול הכולל שלושה חללים לשיעורי ריקוד וכמה חדרי אירוח. האווירה בהאנגר אדמה סטודנטיאלית בינלאומית, זרוקה וקסומה, שמתאימה באורח פלא לאופי של העיר עצמה. "אנחנו רוצים לקחת את בית הספר לתנועה ולהפוך אותו, במסגרת שפת מדבר, למיזם תיירותי בשילוב בית מלון".
למה מצפה רמון: השניים לא מתפלספים יותר מדי. במשפט אחד, הם אומרים, "פשוט רצינו משהו אחר". "כל חיי", אומר בן-גל, "גרתי ליד חנויות. את לא יודעת כמה זה כיף בלי חנויות".
החזון האולטימטיבי: "שיהיה סוג של מלון קונספט. האורחים יוכלו להשתתף בשיעורים, יהיו פסטיבלים והופעות".
אופי העיירה: "העשייה שלנו משלבת פיתוח של הנגב, קיום אמנות ותרבות באזור והפרחת השממה. הסטודנטים שלנו, שמקבלים מלגה, מחויבים בתרומה לקהילה. זו צריכה להיות, לדעתנו, הגישה באזור ובכלל".
מכשולים בדרך: "באו שמונה יזמים ובאמת היו מוכנים לקחת את הצ'אנס. היו ויכוחים אם מגיע לנו פטור ממכרז, אבל אלה אנשים שהוכיחו את עצמם ביכולת ובעשייה. מצד שני, אפשר להבין את החשש שיבואו אנשים שרוצים כסף ויקימו פה בתי מלון של שבע קומות. במקרים כאלה, אנשים בדרך כלל נושרים כי אין להם סבלנות".
החוויה המדברית
צור שיזף, טייל, סופר ועיתונאי, יוזם במסגרת שפת מדבר עמק בוסתנים
צור שיזף, 52, מתגורר ביפו, מוכר לציבור הישראלי כמי שכותב על מסעות. במצפה הוא מקווה לבנות מתחם שיוציא את התל אביבים אל המדבר ויחשוף אותם לקסמיו. הפרויקט שלו, עמק בוסתנים, אמור לכלול זיתים וגפנים ובתי אירוח מאבן. "אחת היחידות תשמש אמנים פלסטיים או מוזיקאים. נקווה שנשיג מלגה לממן את שהותם במקום".
למה מצפה רמון: "לפני שמונה-תשע שנים שאלו אותי אם זה מעניין אותי ואמרתי שכן. הסבירו לי שיש תחום ששייך לשטח העירוני של העיר אבל הוא פתוח. הרעיון הוא להקים שורה של מיזמים בתוך הוואדיות, שלא יבלטו מעל השטח".
החזון האולטימטיבי: "יהיו שם פסטיבלים של ספרות ושירה, ופעילות מדברית כמו טיולי גמלים. אולי גם נייצר גבינות".
אופי העיירה: "למצפה יש שם של מקום זרוק ומדליק. יגיעו לכאן אנשים שהחוויה המדברית מדברת אליהם. זה סוג של מדיטציה".
המכשולים בדרך: "המינהל דורש שבעלי המיזמים לא יגורו במצפה רמון. זה נראה לי טעות ואני לא מצליח להבין את הגישה. המדינה הרי מעוניינת שאהיה שם, ככוח שבא לקדם את המקום, אבל מצד שני אוסרת עליי לגור שם? בשביל מה המשחק הזה? קשה לי להבין".
חוכמת שלמה
בן דרורי, פקח ברשות שמורות הטבע והגנים ויזם של בית אירוח בסגנון תנ"כי
ממרפסת ביתו של בן דרורי בשכונה החדשה במצפה רואים הרבה מדבר. אבל לדרורי אין אפילו זמן לשתות את הקפה הראשון של הבוקר מול הנוף הזה.
"אין זמן", הוא צוחק, "רצים, רצים, רצים". דרורי, 36, פקח ברשות שמורות הטבע והגנים, נשוי לעדנה. היא בת מצפה רמון שמשפחתה מתגוררת ביישוב, הוא יליד באר שבע. לשניים שלושה ילדים, הרביעית בדרך. הם מפעילים שני בתי אירוח.
למה מצפה רמון: "חיפשתי את השקט", מספר דרורי, שעבד כאן כמעט בכל סוג עבודה אפשרי: פועל בניין ומדריך טיולי ג'יפים וטיולי גמלים. בשלב מסוים החל דרורי לעבוד כפקח ברשות הטבע והגנים, וכיום הוא אחראי על נושא שיקום המחצבות במצפה.
החזון האולטימטיבי: מבנה אירוח גדול, עם כרמים ועם עצי זית, שישחזר את תקופת המלך שלמה. בטווח הרחוק, דרורי שוקל גם בניית יקב שיתבסס על הענבים שיגדל במקום. "תחשבי על זה: אדם מגיע, מתארח כאן, ושותה יין מהענבים שגדלים במרחק יריקה ממנו. זה הכי קרוב לאדמה שאפשר".
אופי העיירה: "כיום, עם השיקומים ועם זה שמצפה רמון נפתחת לתיירות, היא משלימה סיבוב של 180 מעלות כי היא מתפרנסת מהטבע באופן שמשמר אותו ומשקם אותו".
מכשולים בדרך: "עד היום עברו שבע-שמונה שנים מתחילת התהליך, והוא עדיין לא נגמר. יש לנו עוד שנתיים-שלוש. עד היום השקעתי מאות אלפי שקלים ועדיין לא ראיתי תוצאות. זה מסע לא קל".
לא רק חקלאות
אורן פלד, אלוף משנה במילואים, מתכנן גידול גפנים ובניית מתחם אירוח
אורן פלד, 46, נשוי ואב לשלושה, מתגורר במושב משגב דב, ביישובי גדרות. הוא השתחרר מחיל האוויר לפני ארבע שנים בדרגת אלוף משנה. במיזם החקלאי שלו בשפת מדבר הוא מתכנן גידול גפנים; במיזם התיירותי - מתחם לינה עם ארבעה חדרי אירוח ואוהל אירוח מרכזי, מסעדה ובריכת הידרותרפיה.
למה מצפה רמון: "הלכנו לפרויקט של חוות הבודדים בדרך היין ואמרו לנו שאין מקום. ואז הגענו לכאן. אשתי היא הידרותרפיסטית, וגם מבשלת, עושה קייטרינג. הכוונה היא לעשות אירוח ולשלב בו את הפן של הבריכה ההידרותרפית".
החזון האולטימטיבי: "לעשות חקלאות ותיירות בנגב, כי מחקלאות לבד אי-אפשר להתפרנס. אני גם חושב שזה אזור הכרמים הבא, ואני רואה כאן מקום שיכול למשוך את כל תיירות המדבר".
מכשולים בדרך: "בעלי המיזמים הם אלה שנכנסו לזה בתחילה והגישו כבר לפני שבע-שמונה שנים פרוגרמות חקלאיות ותיירותיות. אלא שהרוב הגדול נשרו בדרך. כל אחד שפוי היה מתייאש. כולנו זרקנו עד היום סכומים ניכרים על תוכניות. באיזשהו שלב אמרתי למינהל: אני לא רוצה מכם כלום, אני רק רוצה לעלות על הקרקע. אז הם אמרו לי: אם תעלה, נגרש אותך. בארבע השנים האחרונות, מה שקורה זה טחינת קמח; אתה לא טוחן חיטה, אתה טוחן קמח שכבר טחנו אותו".