הפרקים הקודמים ביומן של אמיר וינטרוב:
פרק 5: רשמים מהקרמלין ■ פרק 4: אתה מוכר לי מאיפשהו ■ פרק 3: התרסקתי ■ פרק 2: הפעם הראשונה שלי ■ פרק 1: מסע לניו קלדוניה
בזמן האחרון אני מרגיש חלק מאיזו קומונה הולכת ומתרחבת של אנשים. קומונה חד-צדדית כמובן. יותר ויותר אנשים יודעים עליי דברים בגלל/בזכות הטור שאני כותב כאן, כשאני מן הסתם לא יודע עליהם כלום. הסאחבקיות הזאת היא נורא נעימה לי, באמת, אבל ישראלים - אתם יודעים, יש שאלה אחת שמטרידה אותם בשלב די מוקדם של "ההיכרות" ביננו ואני חייב להוריד אותה אחת ותמיד מסדר היום: הכסף "הגדול" שאנחנו מרוויחים בעולם הטניס.
אנשים באים אומרים לי משפטים בסגנון 'עכשיו אתה 255 בעולם ומרוויח המון...' או, 'תגיד, מצאת כבר מישהו שינהל לך את הביזנס...'. אז ככה, נתחיל מהעובדה הבסיסית מאוד של עולם הטניס: עד שאתה לא מצליח להכניס את האף שלך למאייה הראשונה, כדאי באמת שיהיה לך מישהו שינהל לך את הביזנס - כדי שיעדכן אותך כמה כסף אתה מפסיד בכל חודש כשאתה מנסה להחיות את החלום המוזר להיות טניסאי מקצועי.
אחוז השחקנים שעושה כסף מטניס בשביל להפסיק לעבוד לכל החיים הוא אפסי. לעומת זאת, אחוז הטניסאים המתוסכלים שגומרים קריירה עם חור ענק בכיס עומד בשקט על 95 אחוז. למעשה, כמעט כל החברים הטובים שלי, בני השנתון שלי או קצת יותר מבוגרים, נאלצו להפסיק לשחק כי לא הצליחו לעמוד בנטל הכלכלי. באופן כללי זה מזכיר קצת סטארט-אפ: אתה עובד עובד עובד, מחכה שיגיע יום אחד האקזיט. והוא קורה רק ליחידי סגולה שהכישרון, המזל והאופי - אבל שלושתם ביחד - נגע בהם.
***
בואו ניכנס קצת למספרים: בעמוד הרשמי שלי ב-ATP רשום שעשיתי 81,287 דולר מאז התחלתי להיות מקצוען ב-2004. בחישוב גס זה 3,600 שקל בחודש ברוטו. מכאן תתחילו להוריד: כל כסף שאני מרוויח בחו"ל חייב במס במדינה שבה מתקיים הטורניר, בדרך כלל בסביבות 30%; תוסיפו הוצאות מינימום של 25 אלף דולר בשנה (ואני מקצוען 7 שנים) - ותעשו לבד את החשבון כמה "הרווח" שלי ולאיזו מטרה אני באמת משחק.
הבעיה היא לא תמיד הכסף שאתה לא מרוויח, אלא העובדה שבשלב די מוקדם הכסף מתחיל להיות אישיו עבור רוב השחקנים. בעבר קרו לי מקרים - ואני מכיר הרבה שחקנים שזה קרה גם להם - שעליתי למשחק והראש במקום אחר. לא פעם ולא פעמיים אתה מתכנן את הנסיעה לטורניר הבא על בסיס הכסף שאתה עומד להרוויח בטורניר שאתה נמצא בו. בהרבה מקרים אתה מוצא את עצמך נאלץ לחזור לארץ כדי לצמצם עלויות, או בגלל שהטורניר שאתה עומד להגיע אליו לא משלם הוצאות שהייה. בחלק גדול מהמקרים תמיד תעדיף לבחור טורניר שמשלם אירוח מלא, גם אם מבחינה מקצועית זה פחות טוב עבורך.
ז'סטין הנין אוספת כמה גרושים לחשבון שלה (צילום: רויטרס)
חלק גדול מאוד מהטניסאים בארץ, וזה כולל הרבה מאוד חברים טובים שלי, מעדיפים לפרוש מהמסלול המקצועני מהר מאוד. הם מסיימים את הצבא ומנצלים את הטניס כדי לקבל מלגה ללימודים במכללה בארה"ב, וחווים שם את הריגושים של הקריירה, של ניצחונות והפסדים, אבל ללא הלחץ המקצועני של כסף בבנק.
כך שאפשר לסגור את העניין הכספי באופן הבא: אני ער לעובדה שיש סיכוי גבוה מאוד שבגיל 30 אני אצא לעולם הגדול עם נתוני פתיחה כלכליים כמו של ילד שסיים תיכון. אבל, וזה באמת מה שחשוב - הסיפוק שאני מקבל מכל ניצחון שווה לי הרבה יותר מכסף. אין שום צ'ק שישימו לי ביד שיהיה שווה את ההרגשה של לנצח משחק בטורניר פיוצ'ר עלוב בהודו, טשקנט או ניו קלדוניה. אני כותב את זה לא כקלישאה אלא כאמת הכי בסיסית של שחקן.
אני אשמח מאוד להגיע לטופ-100 ולקבל את הצ'קים השמנים. אבל כרגע, בגיל 24 אחרי 350 שבועות בעבודה הזאת, כסף עדיין לא גורם לי לקום בבוקר.