תרבות השנורהפועל חולון קיבלה אישור לפתוח את העונה אחרי שהעמידה את כל הערבויות הנדרשות. לא סתם פתחה את העונה, אלא עשתה את זה עם תקציב גבוה הרבה יותר מתקציב המינימום שעומד על 4.5 מיליון שקל. רבע שעה אחרי פתיחת העונה התברר שכבר יש בעיות והכסף שהיה אמור להגיע, על בסיס כל מיני הבטחות, לא מגיע לשום מקום. בעיה? לא ממש. אותם "אנשי עסקים" שכבר עשו את שלהם וגזרו את קופון הפרסום והתהילה כמי שהצילו את הקבוצה בקיץ, במקום לעמת את עצמם מול הכשלים שהם עצמם גרמו, גלגלו את הכשל לשחקנים ולמאמנים ודרשו מהם לוותר על 20% מהשכר.
אנשי חולון לא שונים בכלום מאנשים אחרים שמנהלים פה קבוצות ספורט. ברגע שמשהו משתבש (והוא תמיד משתבש), מי שהופך מטרה ללחץ הם תמיד השחקנים והמאמנים. כמעט בכל מקום עבודה נורמלי, עובד ילך הביתה ויתבע את הזכויות שלו אם יבקשו ממנו לקצץ 20% מהשכר. אלא שכאן, אותם בעלים-מנהלים יודעים שאיך ששחקן לא יהפוך את זה, החרא תמיד יידבק רק אליו: ילך הביתה? יעשה שביתה איטלקית? מול האוהדים הוא תמיד יהיה זה שייתפס כמי שנטש את הספינה או גרם לה נזק.
כל זה מביא את הכדורסל הישראלי או הכדורגל לחפש כל היום איך לשנורר. תופעת השנור היא אולי קצת מכוערת אבל מאוד מתאימה לנו. איך שרענן כץ נחת בארץ, התנפלו עליו אנשי חולון כדי שיוציא כמה דולרים מהכיס. עכשיו זה גומא אגייאר שהתפנה מלטפל בעסקת שליט וחזר כדי לעזור לירושלים. בחיפה משנוררים על בסיס קבוע מג'ף רוזן. בכדורגל זו בכלל אמנות לאור סכומי הכסף ששנוררו כאן מרוסים, גרמנים או קנדים.
***
הסיבוב עם גומא הוא יותר מעניין. ובהפוך על הפוך הוא דווקא מראה עד כמה חזקות יכולות הניהול של דני קליין. כי למרות שהפיתוי שם כולל כסף יותר גדול, קליין לא נפל במלכודת שבעלים אחרים נפלו בה, ולא כלל במסגרת התרומה גם את העברת הבעלות. הוא לא עשה את זה עם גאידמק, ולא בסיבוב הקודם עם גומא. קליין רק יודע לנצל עד תום את המתנה שיש לו: אין דבר טוב כמו קבוצה ישראלית בעיר הבירה ירושלים כדי להוציא מיהודים טובים את כספם.
השורה התחתונה של הסיפור: אם הקבוצות בליגה נאלצות לשנורר כסף מכל מי שעובר כאן דקה אחרי שהתחילה העונה, אז הליגה לא משחקת לפי המידות שלה. עם כל הרצון לדרוש מקבוצות להעמיד תקציבים של 4.5 מיליון שקל או 5 מיליון בעונה הבאה כדי לעשות ליגה נוצצת, הרי שהגדלת התקציב לא גרמה לקבוצות לשפר את הטכניקה שלהן לעשות יותר כסף "אמיתי" (ממכירת כרטיסים או מפרסום). היא פשוט גורמת לקבוצות לשפר משמעותית את יכולת השנור, ולהנמיך את סף הבושה מול כל מי שהזדמן לארץ לכמה שעות.
***
סיפור אחרון מתקשר לימים אלו על רקע הסכסוך בין השחקנים לבעלי הקבוצות ב-NBA. בסוף השבוע יתקיים משחק האול-סטאר בלוס אנג'לס. אם האירוע הזה כבר לא עושה לכם כלום, זה בגלל שהאירוע הזה לא מעניין אף אחד. כלומר חוץ מאת דייויד סטרן.
רק שבעבר דווקא האול-סטאר היה אחת מהנקודות המשמעותיות ביותר ששינו את מאזן הכוחות בין השחקנים לבעלי הקבוצות, עד כדי שנתן לשחקנים להאמין שהכוח באמת בידיים שלהם. זה קרה באול-סטאר של 1964. המשחק היה אמור להתקיים בבוסטון גארדן. זו היתה אז ליגה של 9 קבוצות בלבד, אבל עם כמה כוכבי-על כמו אוסקר רוברטסון, ג'רי ווסט ואלג'ין ביילור. למרות שהשחקנים כבר היו כוכבים די גדולים, הם עדיין זכו בתקופה ההיא לתנאים שלא רחוקים מתנאי עבדות, ביחס לכוכבים במעמדם. רובם נאלצו לעבוד בעבודה נוספת כי הכסף היה עלוב, והם חיפשו להפוך את ההכרה לתנאים בסיסיים כמו פנסיה, לקבל מהליגה מימון למאמן כושר אחד לקבוצה, ואפילו דרישה בסיסית כמו להתחשב בהם ולא לקבוע להם משחקים ביום ראשון בצהריים אחרי שהליגה שיבצה אותם לשחק גם בשבת בלילה.
המשחק ב-1964 לא היה סתם משחק, אלא כזה שהביא בשורה לכל ארצות הברית - אחד מהמשחקים הראשונים ששודרו בשידור ישיר בטלוויזיה. השחקנים החליטו לנצל את הבמה הגדולה כדי לנסות ולהשיג באחר-צהריים אחד את מה שלא הצליחו להשיג במשך חודשים ארוכים על שולחן המו"מ: בזמן שכל ארה"ב חיכתה לתחילת השידור הישיר, ננעלו השחקנים בחדרי ההלבשה והודיעו לקומישינר דאז, וולטר קנדי, משהו בסגנון הזה - 'יש רק אפשרות אחת שאנחנו עולים למגרש ולא גורמים לך בושה גדולה - אם עד תחילת המשחק אתה חותם על כל הדרישות שלנו'.
כמה דקות לפני המשחק, הודיע הקומישינר לשחקנים שהוא החליט להיענות לכל דרישותיהם, מהראשונה ועד האחרונה. המשחק נפתח באיחור של רבע שעה.
אם בסוף השבוע יודיעו השחקנים לדייויד סטרן שהם מתבצרים בחדר ההלבשה של ה"סטייפלס סנטר" ולא עולים לאול-סטאר עד שהוא לא יחתום על ההסכם הקיבוצי החדש, במקרה הטוב - אם הקומישינר יהיה ממש ממש במצב רוח טוב - הוא יבקש ממישהו שיכניס להם כל כמה שעות איזה קנקן קפה.
