הוועדה שאותה הקים ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בראשות השר ישראל כץ לעניין המשילות, מעידה על כך שהנושא עלה לתודעה פוליטית גבוהה, ואינו יורד מעל סדר היום, ובצדק. שיטת הממשל הישראלית הגיעה למבוי סתום. שליש מחברי הכנסת נמצאים בממשלה (שרים וסגני שרים), סיעת אהוד ברק בת 5 החברים, קיבלה 4 שרים ויושבת-ראש ועדה; הממשלה היא כנסת זוטא; החלטותיה אינן מבוצעות ושריה רבים בפומבי זה עם זה.
במשך שנים הזהירו אותנו מפני כנסת "לעומתית", שבה לממשלה אין רוב. אך החלופה הנוכחית גרועה ממנה: יש לנו ממשלה "לעומתית", שבה הממשלה נגד הממשלה ושר החוץ נואם בעצרת האו"ם נגד תוכנית ראש הממשלה. מי שמצוי במערכת השלטון המשותקת יודע את האמת: ההחלטות החשובות מתקבלות על-ידי פקידים לא נבחרים; והתוצאה היא תיעוב כללי של המעמד הפוליטי ושעור מצביעים פוחת והולך. הבחירות אינן רלבנטיות עוד; רלבנטי הוא מה ש'אגודה' תצליח לקבל ממפלגת השלטון ומה שיחליטו היועץ המשפטי לממשלה ומבקר המדינה.
אסון השריפה בכרמל ממחיש את גודל השיתוק: שתי החלטות ממשלה על רשות כבאות ארצית ועל חידוש הציוד נותרו "על הנייר"; אך אין את מי להאשים במחדל. בתקופה שבה נדונה שאלה זו התחלפו יותר מעשרה שרי פנים. עד ששר חדש למד את הנושא, הוא קיבל תפקיד חדש או נותר בחוץ. הממשלה הנוכחית אינה נוקפת אצבע לתיקון המצב, ואף מחמירה אותו: ההסכם הקואליציוני מעניק זכות וטו לשותפי הליכוד לטרפד מהלכים לתיקון השיטה. בכך מכר הליכוד את נשמתו והמיר את טובת המדינה בטובת אגודה, ש"ס ואהוד ברק.
לשם מה אפוא הוקמה הוועדה למשילות? כדי לתת הכשר להצעת החוק שתעניק זכות בחירה ליורדים? זה שינוי השיטה? זה יבריא את חוסר המשילות? הרי צעד כזה רק יחמיר את המצב: זכות בחירה בחו"ל צריכה להינתן לישראלי הנמצא שם באורח ארעי. נתינתה לאנשים שאינם קשורים לארץ, פירושה פגיעה ברוב המקופח המשרת שירות ביטחון, משלם מיסים גבוהים, ובתמורה מקבל יחס של זלזול מממשלתו.
רובנו יודעים את האמת: שיטת הבחירות היחסית הטהורה מולידה קטסטרופה ממשלית. היא נותנת למיעוט - לעתים מיעוט קטן הזוכה למעמד של "לשון מאזניים" - כוח לא יחסי. רוב ההסכמים הקואליציוניים שנחתמו מאז 1977 הם חד-צדדיים: כמה מילים יפות על שלום וביטחון, ולאחר מכן התחייבויות מוחשיות להעניק טובות הנאה לחרדים: מפטור סיטונאי משירות ביטחון ועד לשימור משכורתו של רב עיר במקרה שמשרתו בוטלה עקב איחוד רשויות מקומיות. הקורא הסכמים אלה - כדאי שיצטייד בכדורים נגד בחילה - אינו מאמין שהם מתייחסים לישראל: אין בהם זכר לבעיות חברתיות של לא-חרדים; אין חברה קשת-יום; אין בעיה של השתתפות בכוח העבודה; אין התייחסות לרוב הישראלים המשרתים בצה"ל, המשלמים מיסים, עובדים ומפרנסים את החלק הגדל והולך של אוכלוסיית ישראל המובטלת מרצון.
הממשלה מעודדת ומממנת מערכות חינוך אנטי-ציוניות, אנטי-דמוקרטיות, שבהן אין דריסת-רגל להכרזת העצמאות ולעקרונותיה וכן לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. זכויות הרוב נרמסות, והליכוד מתחייב בפני אלה הרומסים אותו, שהמצב גם לא ישתנה בעתיד. שלטון החוק הוא פיקציה: הוא אינו חל על נוער הגבעות, על החרדים ועל הבדואים בנגב.
יש דרך לתקן את המצב. קיימות הצעות מהצעות שונות: ועדת נשיא המדינה, בראשותו של פרופ' מנחם מגידור, הגישה הצעה לשינוי שיטת הבחירות. יש הצעה להנהגת משטר נשיאותי; ישנה הצעת פרופ' אוריאל רייכמן לבחירות-משנה בין ראשי שתי המפלגות הגדולות ביותר; יש הצעה של פרופ' סיימון היקס לבחירת חלק מהח"כים בבחירות אישיות; וישנה הצעה שלי לשינוי דרך הקמת הממשלה ולאימוץ שיטה שהצליחה בסקנדינביה.
בכל אחת מהשיטות המוצעות קיימים חסרונות, אך כולן כאחת טובות יותר מהמצב הנוכחי, המסכן את הדמוקרטיה הישראלית. המכנה המשותף לכל ההצעות הוא הקטנת היחסיות הטהורה, כפי שנעשה הדבר ברוב רובן של הדמוקרטיות הפרלמנטריות. אך הקטנת היחסיות תיתקל, כמובן, בהתנגדותם של לשונות המאזניים.
הדבר המפליא מכול הוא, שלמפלגות הבינוניות בכנסת יש אינטרס להתאחד למען שינוי השיטה - שינוי שיגדיל גם את כוחן. לליכוד, לקדימה ולישראל ביתנו יש רוב בכנסת. יש סיכוי אחרון שערב הבחירות הבאות, כשהמשמעת הקואליציונית תתפורר, יעשו מפלגות אלה יד אחת למען שינוי משמעותי. כותב שורות אלה הצליח להעביר את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, בעזרת ח"כ אוריאל לין ואחרים, ערב הבחירות, למרות התנגדותו המרה של ראש הממשלה דאז, יצחק שמיר.
זה אכן תפקידה היחיד והרלבנטי של הוועדה למשילות: להתכונן לימים אלה ולהכין הצעת חוק שתובא להצבעה ערב בחירות.
הכותב הוא מרצה למשפטים במרכז הבינתחומי הרצליה, שר החינוך וח"כ לשעבר